תמיד אהבתי מטוסים- את ההמראות, הנחיתות, כיסי האויר וההתרגשות של אלו הטסים לחקור מדינות זרות ושל אלו החוזרים הביתה. לעלות על מטוס זה (כמעט) תמיד כיף.
לדיילות הגעתי כי רציתי לברוח מהארץ. חזרתי מהטיול והרגשתי שכלום לא מחכה לי פה- אחרי פרידה, יחסים מורכבים עם המשפחה וחברים שמצאו כיוון והלכו ללמוד בעיר אחרת.
העבודה הרסה לי את ההתרגשות של הטיסה (אך, למזלי, לא לצמיתות) והיום אני שונאת את ההרגשה שיש לי בבטן טרם העליה למטוס. זו לא התרגשות-זה בדידות, חשש, והרגשת החמצה. אבל מה, איך את מתלוננת? את טסה למדינות רחוקות ופוגשת תרבויות וטעמים ואנשים ואת כל כך חופשיה. רגע בארץ ורגע בצד השני השני של העולם.
אם להגיד את האמת, מעטות הפעמים בהן התרגשתי לטוס מאז תחילת העסקתי אך כמעט תמיד חזרתי מאושרת. חוץ מניו יורק. אני שונאת ותמיד שנאתי את העיר הזו. אני מגיעה לשם ומרגישה שאני מתכנסת לתוך עצמי. ילדה קטנה לבד בעולם הגדול. הקור, אלפי התיירים, המחירים וגסות הרוח של התושבים לא עוזרים להרגשתי.
שלא תבינו לא נכון- זוהי העבודה הכי טובה בעולם ואתגעגע, כנראה, עד סוף ימי. השנתיים האחרונות היו הטובות בחיי, בין היתר בגלל הדיילות. צברתי חוויות, ראיתי עולם, למדתי המון והתבגרתי מאוד. למדתי איך לישון ממש מעט (ולתפקד), למדתי איך לא לקחת ללב כל נוסע שצועק עלי, למדתי איך למזוג קולה במהלך כיסי אויר בלי לשפוך כלום, למדתי איך להיות שירותית ואיך להגיד "אדוני" בלי להרטיב מעט את התחתונים. אבל נמאס לי. נמאס לי להיות לא פה ולא שם. תמיד באויר, תמיד בדרך. נמאס לי מחוויות שטחיות של קניות בחמישית, נמאס לי מיחס החברה ונמאס לי מיחסים שטחיים עם דיילים שאת שמם לא אזכור ברגע שגלגלי המטוס יגעו בקרקע הארץ.
מצאתי בית בתל אביב. אני חוזרת לרחובות לאחר שהיה ומרגישה שאני יכולה לנשום שוב ונמאס לי לא לנשום. השבוע החלטתי לסיים את העסקתי. לא פשוט לוותר על העבודה הזו אך אני מרגישה שזו ההחלטה הנכונה. החופש שהעבודה העניקה לי היה נהדר אבל אני חושבת שאני כבר לא רוצה להיות חופשיה ככה. בא לי קרקע, יציבות ויחסים אמיתיים. אין לי מושג מה אעשה אבל אני מתרגשת לגלות לאן החיים יקחו אותי.
ובינתיים... אני לובשת את המדים ועוצרת את הנשימה. אחזור בקרוב תל אביב שלי❤️
