לא כל סיפור אהבה נגמר ב"חיו באושר ועושר".
יש סיפורים שנגמרים בדממה. באמצע שיחה. במבט אחד שכבר לא מחזיר אור.
אהבה נכזבת היא כמו ספר שהפסקנו לקרוא לפני שסיימנו – לא כי לא רצינו לדעת את הסוף, אלא כי הסוף כבר ידע אותנו.
היא באה כמו רוח – מלטפת, מסעירה, מרגשת.
אבל גם כשידענו שהשמש שוקעת, לא הפסקנו לקוות לעוד דקה של אור.
נפגשנו בדיוק כששנינו היינו חצי שבורים. חשבנו שנרפא זה את זו,
אבל במקום לבנות – רק גירדנו אחד לשני את הפצעים.
היו רגעים יפים, ברור. חיוך שגרם ללב שלי לדלג פעימה. יד שהחזיקה אותי כששכחתי איך לעמוד. לילות ארוכים של שיחות שנראו כמו נצח.
אבל גם בשיא, משהו תמיד רעד. כאילו הלב ידע – שזה לא יישאר.
ועכשיו, כשהיא איננה – לא בכעס, לא בדרמה – רק איננה…
אני לומד להחזיק געגוע. לומד לתת לאהבה לעבור, מבלי להחזיק בה בכוח.
אבל עם כל כאב, נולדה בי אמת חדשה. הבנתי מה אני מחפש, מה אני מוכן לתת – ומה לא מגיע לי להרגיש שוב.
כי לפעמים אהבה נועדה רק להיות פרק בספר. לא כל הסיפור.
ואולי היא לא הייתה הסוף שלי – אלא רק ההתחלה של משהו טוב יותר.
שלי עם עצמי. של אהבה שלא תעזוב באמצע. של לב שלם.
אני כבר לא מנסה לשכוח – אני לומד להודות.
כי גם אהבה שנגמרה, אם הייתה אמיתית – משאירה בתוכך פרח.
וזה רק עניין של זמן, עד שהוא שוב יפרח.