יש מרפסות שנועדו לתליית כביסה. ויש מרפסות שנועדו לנשמה.
זו שלי – סובבת הבית, צופה אל האופק שלא נגמר. איילים קופצים בעדינות , רוח של אחר צהריים, שמיים פתוחים בלי פילטר, ציפורים שמצייצות בלי לדעת שהן עושות לי מוזיקה בלב.
התיישבתי עם ספר ישן. כזה שהכריכה שלו כבר רכה, ודפיו קצת מצהיבים – אבל כל מילה בו חיה.
ביד השנייה – כוס ערק עם קרח. כי יש רגעים שלא צריך בהם קפה. רק טיפה של טעם אניס, שצריבה קלה שלו מחזירה אותי לילדות, לאבא, לשבתות שהיו פעם.
הכלב שלי שוכב לרגליי. נושם עמוק, שקט, כאילו גם הוא מרגיש שהרגע הזה – קדוש.
ואני קורא. שורה ועוד שורה. לפעמים מרים את העיניים לספוג את הנוף, כאילו העצים עצמם משתתפים בסיפור.
הערק מצנן את החזה, הספר מחמם את הלב – והנוף מרפא את הנשמה.
לא צריך יותר מזה.
לא צימר, לא טיסה, לא רעש של עיר. רק מרפסת קטנה עם כיוון נכון לרוח, כוס אחת של שקט, וסיפור טוב לברוח אליו לכמה רגעים.
כאן אני מוצא את עצמי מחדש. עמוד אחרי עמוד. לגימה אחרי לגימה.