אני עצמי ואירי

בוקר אחד החלטתי לברוח קצת מהעולם. לא רחוק – רק לפינה הקטנה שלי בטבע.
מקום שלא צריך בו מילים, רק נשימה עמוקה, אדמה תחת הרגליים, ושקט שמדבר יותר מכל שיחה.

הכנתי לי כוס קפה מהביל בפינג’ן קטן, הריח עלה לאוויר כמו זיכרון מתוק.
הכלב שלי, חברי הנאמן, כבר התרוצץ סביבי בשמחה פראית, כאילו גם הוא הרגיש – שהיום, הלב שלי צריך ריפוי.

ישבנו יחד על שמיכה פשוטה, והוא הניח ראש על הברכיים שלי.
שקט. שלווה. ואז – פרפר.

קטן, צבעוני, כמעט דמיוני – עף מול עיניי ברכות שלא שייכת לשום מקום אחר.
הוא עצר לרגע על פרח בר, כאילו גם הוא בא לשתות קפה איתנו.

וככה, בלי שאף אחד יתכנן או ינסה להרשים – נוצר רגע מושלם.
אני, הכלב שלי, קפה חם, וטבע שאומר:
"הכול בסדר. אתה בדיוק איפה שאתה צריך להיות."

בימים כאלה אני נזכר – שהאושר לא תמיד בא ברעש. לפעמים הוא לוחש לנו דרך הרוח, קופץ בזנב של כלב, או מתעופף בכנפיים שקופות של פרפר.