הכול מוכן חוץ ממני.
אני משקשקת.
אני במרחק נגיעה מהגשמת חלום חיי, והוא נראה מפחיד כל כך פתאום.
גברתי הכינה לי רשימה של ההוצאות שהכי כדאי לשלוח אליהן את כתב היד. המכתב המצורף שמתאר את הספר גם הוא צורף, ומחר נשלח שלושה עותקים בדואר רשום ושניים נביא בעצמנו להוצאות.
שנתיים אתם מלווים אותי ואת החלום שלי. קראתם כל פרק שנכתב בזמן אמת, הערתם, עודדתם, ביקרתם - הייתם איתי. ומעל הכול, גברתי הייתה לצדי, מלווה את הספר בהערות שהוסיפו ושיפרו אותו, מחזיקה לי את היד כשהוא הציף אותי, ומחבקת אותי כשבכיתי את נשמתי עם מותה של רוחי.
כל כך מפחיד להגשים חלום חיים.
כל כך מפחיד אותי שאקבל תשובות שליליות מכולם.
אני מסרבת להאמין באופציה הזו, אבל היא קיימת והיא מפחידה.
לא מספיק לי שכתבתי אותו, אני חייבת אותו על המדפים, מודפס, גאה, נמכר.
יקח בערך שלושה חודשים מהרגע שאשלח אליהם את הספר ועד שאקבל תשובות. קשה לא לנשום לתקופת זמן ארוכה כל כך 😄
אני קצת בוכה מהתרגשות עכשיו כשאני נזכרת בגברתי מאלצת אותי להתחבר אל הכאב שבי ואל הרגשות במבחן הקילור שלי. איזו דרך עשיתי בזכותה ומה הייתי עושה בלעדיה.
הייתי רוצה עכשיו להחזיק עותק מהספר, להעניק לה את העותק מספר 1 ולכרוע לרגליה בתודה. המקום שלי מולה, העניק לי את המקום שלי מולי. אי אפשר להתחיל למדוד כזו מתנה.
לפני 17 שנים. 18 באוגוסט 2007 בשעה 21:07
