שייכת

ישן אצלי אתמול.
שעות דיברנו, שעות, בלי הפרעה, בלי להסתכל על השעון, ביחד, בשקט, ברוגע, באינטימיות קרובה כזו של שני יוצרים שאוהבים, שמכבדים, שטוב להם יחד.
דיברנו במילים שקטות, במילים נרעשות, במילים שיוצאות מהלב יחד עם דמעות ההתרגשות.
דיברנו בלי לוותר האחד לשניה, מהמקום של ההיכרות הכי מוחלטת שקיימת.
דיברנו משמונה וחצי עד שתיים בלילה, ובאמצע אכלנו מהמרק שגברתי הכינה כאן, ואבא שלי אמר שזה מרק עם אופי, ואני הייתי מאושרת.
וצחקנו, ושתקנו, והשיחה הייתה שיחה של משמעות, של זכרונות ומבט קדימה.
אל תנגני לי על כינור הרגשות, אמר לי אבי, ואני לא ניגנתי. כדי לדרבן אותו לחזור וליצור, לחזור ולמצוא בו את החיות ידעתי לרעום בשבילו, ואז החזקנו ידיים, בשקט. וידו הייתה בידי. אבא שלי הזדקק אתמול לכוח שלי.
וכשלקחתי אותו למיטה שהצעתי עבורו, כיסיתי אותו כמו שמכסים ילד, ונשקתי את מצחו. ואז אבא ביקש שאביא לו בלוק כתיבה ועט, וסובב אליי את גבו, שאלך. עכשיו הוא כותב.
והוא כתב.
לא קראתי את מה שהוא כתב, רק ראיתי בבוקר את כתב היד הנסער, היצירתי.
הוא יהיה פה עד יום חמישי הבא. שנינו ממלאים האחד את השני באנרגיות של יצירה. לא משנה איפה נהיה ומה נעשה, החיבור הזה של שנינו יש בו משהו מוחלט, משהו אמיתי, אוהב מעבר לכל הגדרה של אהבה שאני מכירה.
אבא שלי נתן לי בסיס של אהבה בילדותי, בסיס של אמון. ידעתי שהוא תמיד יהיה שם בשבילי כשאצטרך. אני שמחה עכשיו שהוא מניח לי להיות קצת בשבילו.