בחלומה הייתה היחצנית של מסעדת הדגים מרחוב הירקון 153. מעולם לא ביקרה במסעדה ההיא שלא ברור היה לה אם הייתה קיימת. הטלפון צלצל. היא ענתה. גבר זר שאל אותה על מסעדה שטוב לחגוג בה יום הולדת. סיפרה לו על מסעדת אוונגרד ברחוב הברזל, ועל מסעדת הדגים שלחוף הים. אספה את התינוק הלא מוכר בזרועותיה, ויצאה לאכול. גלי החושך הוארו על ידי נורות העיר. היא נכנסה למסעדה, הניחה את רגליה בנקודה אליה הגלים לא מגיעים. בעל המסעדה התרעם על זכות הבחירה שהעניקה ללקוח בטלפון. הניחה את התינוק במושב שלידה. אני אוכל דג פוגו, אמרה. הוא כועס עלייך והפוגו מסוכן, אמר לה הקטן. מי שלא מעז למות לא יעז לחיות, ענתה.
הפוגו הוגש אל השולחן. דג שמסוגל להרוג שלושים אנשים באמצעות כבד אחד קטנטן ומורעל. הביטה בדג בחיוך והסיטה את מבטה אל הים. א?ל, ביקש התינוק היושב לידה מאחורי השולחן, אין שום צורך בלעיסה הרואית. אני אוהבת אותך אח שלי, ענתה. היא לקחה לידיה סכין ומזלג, חתכה חתיכה והניחה בפיה. מבטי הסועדים נפנו לעברה בהמתנה. מעט הרעל שהטבח הותיר בדג, כיווץ את בני מעיה בחשש ושיתק את קצה לשונה, בשעה שלסתותיה נעו בתנועות קצובות של לעיסה. אחיה התינוק הזמין לו סטייק סלמון.
קבוצת סועדים נכנסה אל המסעדה. סיפרו לנו על המקום, אמר קול מוכר לבעלים, שהוביל אותם אל שולחן מרוחק. לועסת את הפוגו הבחינה לפתע באחיה האחר, באשתו ובקרוביהם. מזל טוב ליום הולדתך רונן, אמרה, אבל אחיה רק חלף שותק על פניה, מוביל בעקבותיו את כל החבורה. בעודה לועסת את הפוגו, הרגישה נטושה מעט כשראתה את אביה בחליפת קטיפה כחולה, צועד כמאסף לחבורה. הוא נעמד לידה, במבטו אשמה. מעולם לא ראתה את אביה לבוש חליפה ומעונב. לא אמרתי לך שאני בארץ, אמר לה, אבל אתקשר אלייך מחר. הפוגו איבד מטעמו. אחיה התינוק חיבק אותה ביד מנחמת. היא התעוררה.
צלצול הטלפון שליד מיטתה תפס אותה לא מוכנה לבוקר מילות התשובה שמלמלה אל אחותה היו חסרות פיסוק או משמעות וכשסיימה כיסתה שוב את הראש בפוך המגונן רק יד אחת מפרידה בין אטומי האוויר בדרך לליטוף כלבתה הממתינה לרדת.
כשהשתינה חזרו אליה סדרי הדיבור. כשליפפה מנייר הטואלט על כף ידה, הרגישה בטיפות האחרונות של המים החמימים, נוזלות להן מגופה אל ים הביוב. יש כל כך הרבה דרכים לנגב את הכוס לאחר השתנה. יש כאלה שבאות מהצד, מחדירות את היד בין מושב האסלה לישבן הלחוץ, מנגבות בקפידה מן הכוס אל התחת. היא מפשקת מעט את רגליה לניגוב, מחדירה את ידה ביניהן, מעבירה את הנייר העדין שיספוג. לרגע היא מתעכבת. הרטיבות מתחלפת ביובש מענג כשהנייר מלטף את הדגדגן הזקור. היא מנגבת שוב, לא יכולה להתאפק מלגעת בו. שם, בשירותים, המגע מרגיש גנוב, חוטא, כזה שנושא בו עונג כפול. ליטוף אחד מהיר, ועוד אחד איטי, אולי טיפה אחרונה של שתן נוזלת מענגת על ידה. היא קמה. מרימה את מכנסיה, רוכסת אותם. הגיע הזמן לצאת עם הכלבה הממתינה.
לפני 18 שנים. 7 בינואר 2006 בשעה 9:32
