שייכת

מבעד לעשן הסיגריה המסתלסל עולות מילים, כאלה שמבקשות להן קיום, תכלית. הן מבקשות להשתחרר אל הוויה של ממשות. נעמדות כמו חיילים, שורות שורות הן מופיעות ואין בהן קמט. הופעתן סדורה. מילים שנכתבות כשהעשן נשאף בקמצנות אל הריאות המורעבות לאפר. רק שש סיגריות. איך אפשר לכתוב פרק ראשון כשאני חמושה רק בשש סיגריות?

חסרות רחמים הן המילים בנות זמננו, אין בהן העמדת פנים או סלחנות. עיתים הן מצליפות, אך הן יודעות גם להתמרח ברכות מתפנקת, חתלתולית. אם רק תביטו בזווית העין אל הלובן שבקיר ממול, תוכלו לזהות בין מצמוץ לפיהוק במילים מרחפות, שאבדו בדרך אל הקול.

היא מתעוררת.
כמו מילותיה גם היא זקוקה לרגע התמתחות. מטה את ראשה אל הכתף, חשה בסאטן שמכסה על הכר שמתחת. ביד עצלה היא מלטפת את בטנה. ידה השנייה נשלחת אל השעון שמונח לצד המזרן, מביטה בספרות שמאירות את השעה. מוקדם מדי, חשוך.
ציפור ראשונה פוצחת בשריקות, מתרעמת על הבוקר שהקדים. אחיותיה מצטרפות אליה בטרוניה. הכלבה שלה פוקחת עין עצלה כשידה נשלחת ללטף את החוטם. שני, אומר לה המבט, מוקדם מדי כדי לאהוב.
היום, היא מחליטה, תלד לה ילד. בתוך יומיים הוא יגדל להיות חייל בצבא ההגנה, יביא לה פרח בצלופן מעוך ליום האם. היא מחייכת.
יוצאת מהמיטה אל קרירות החורף. היא עירומה, מתענגת על הרוח שמלטפת את גופה שפרש מהפוך. לרגע היא פוסעת אל פרוזדור הבית, מדליקה את הדוד. פתאום הקור חודר, היא שבה למיטה.
כלבתה כבר מחכה לה, מבקשת להצטנף בצוותא אל מתחת לשמיכות המלטפות. ילדה שלי, היא לוחשת ומנשקת אוזן חמימה כששתיהן מתכרבלות אל החיבוק.
קרן ראשונה של אור חודרת אל החדר. טפטוף של גשם נשמע מבעד לציוץ הציפורים. היא נרדמת. בעוד שעה היא תתעורר אל המים הרותחים, תנור ילהיט את חדר המקלחת ובוקר חדש יתחיל.

רק עוד חמש סיגריות שצריכות להספיק נשארו בחפיסה. והמילים מתמרחות מולי על הצג, חסרות פשר. היא אמורה להיות נשואה בסיפור של זוג. להתהלך לצדו בין העצים המוריקים אוחזת בידו, או הוא בידה, או שידו תישמט מידה בניסיון לומר לה די. זה זמן פרידה או זמן של התחלות. במקום היא מתהפכת בשנתה, חיוך רגוע מלווה קמט של טרדה חולפת כחלום בן שלוש שניות. הביטי, הוא יאמר לה, יש פרח שממתין להפריית דבורה לצד השביל. והיא תביט בפרח, ותקטוף.

מילים על סף לידה, הרחם מתכווץ או מתכווצת. איבר נשי בגוף זכרי מולאם לצורך רבייה. היא ישובה על מיטתה. להרף עין נעים הצללים שמטיל הווילון כמו רוח רפאים מוכרת. כשהייתה ילדה עשתה דמויות באצבעות גמישות בצל המתהווה, יצרה יונת שלום שהתחלפה בבמבי מטייל ובנמר עצל כורע. מבעד לחלון חודרים קולות אירוח, השכנים וחבריהם משחקים קלפים. צלצול המטבעות שמוטלים אל השולחן וריח העצים, עושים לה הרגשה של בית. מחר יום סוער, אמרו החזאים, אבל הלילה היא מרגישה שנפשה אינה מוצאת מנוח.

ארבע סיגריות בקופסה, החמישית דולקת, ממלאה את תפקידה, היא אחראית על מסך המילים הננשפות. וזו מילה שלא קיימת בעברית אבל קיימת במציאות שנכתבת כאן. מי שאחראים על המילים חשבו שרק אויר יכול להיות מופק מהריאות. דקות ראשונות במציאות כוזבת שנכתבת על הצג. היה או לא היה מזרן או הליכה על שביל מול פרח משתוקק להיקטף? אוהבת, לא אוהבת, חרוט על כותרתו. אוהבת, לא אוהבת את הבן הצומח אל כלוב השפיות.
אקדח שמופיע בפרולוג אולי יירה בהמשך ואולי לא. מילים, זה עיסוקה, זה יעודה. היא מכבה את הסיגריה, עוד ארבע יחכו לה למחר.