חוף המתופפים בתל אביב.
שמש, ים וכשלושים מתופפים שיושבים על מדרגות בית הקפה ומתופפים אל השמש.
מסביב הקהל מאזין, חלקו רוקד, חלקו לבוש האחר פחות. וקצב.
קצב פרמיטיבי בו כל מתופף מכה על התוף במקצב הפנימי שלו וכולם יחד, יוצרים הרמוניה קצבית.
הקשבתי לצלילי השבט שתופף מקצב של אורגיה חושית ורציתי לצעוק כששמעתי אותם צועקים את החיות אל הקצב המתגבר.
עמדתי בתווך שומעת כל תוף בנפרד ואת כולם כמקשה אחת. שמעתי את החליל ששיחרר יללות זאביות, את הפח עליו הקיש המזוקן בחיוך.
והתופים שתקו בצלילם וצחקו, בכו וצעקו, ואיתם הקהל, שחלקו רקד במרכז המעגל בתנועות שלקוחות מעולם קדום שאין בו צורך בתנועות מוסכמות.
מידי פעם העבירו בין המתופפים את האלכוהול בבקבוק של מי עדן, מידי פעם הועברה צינגלה שהעלתה בהם חיוך. ואני עמדתי כשאיני מסוגלת לזוז, רק להרגיש את הצמרמורת עוברת בכולי והופכת את התיפוף לריגוש שמתפשט לי בגוף.
לפני 18 שנים. 12 במאי 2006 בשעה 16:18
