לפני שבועיים החלטנו גברתי ואני להפסיק לעשן. מאז, כבר שבועיים שאנחנו מנסות. הקיצ, הוחלט לנצל את נסיעתה לחו"ל כדי לעמוד בזה בכבוד, ולהפסיק לעשן בלי להוציא את הקריזה זו על זו.
מהבוקר אני מסתובבת עם סיגריית פלסטיק דוחה בפה, מביטה בכמיהה על המעשנים שברחוב ויוצאת מדעתי. אני מרגישה צורך בלתי נשלט לרצוח את אותם האנשים, ובמיוחד את אלה שנחמדים אליי היום. שלא יהיו נחמדים אליי, שלא יהיו, אני טיפל'ה מסוכנת.
כאילו בא לי לצרוח מעצבים, והכי אני כועסת על זה שאני קולטת שאני מכורה. אז אני גם כועסת על הסיגריה. יעני, אני מתגעגעת אליה ומהצד השני בא לי לקרוע לה את הצורה. ושימו לב, אני מדברת על הסיגריה, לא על איזו אהובה (ואני בכלל סאבית ולא דומית, אז מאיפה לי עולם הדימויים הזה?). אני פאקינק... פאק!
אומרים שאחרי שלושה ימים הקריז הפיזי עובר. אבל אלה שמספרים את זה, הם כל מיני טבעונים עם עור לבנבן, שאף פעם לא עישנו, ומקסימום לקחו ביס מאיזו פטריה לא רעילה, בטיול ההתחברות שלהם עם הטבע ביערות הכרמל והסוטול.
פאק!
לפני 18 שנים. 18 במאי 2006 בשעה 9:21
