שייכת

שוני הייתה ילדה קצת שונה,
היא הייתה הילדה שהטבע יצר
כדי שיהיה מי שישמע את סודותיו.
גם הטבע זקוק לפעמים לחברה.

כשהרוח שיחקה בצמרות העצים
שוני הייתה היחידה שידעה שהם צוחקים,
כי ציפור קטנה סיפרה להם בדיחה
אותה שמעה בבוקר מפי העשבים.

שוני ריחפה לפעמים לצד הפרפרים
בידה הקטנה היא הסיטה מפניהם קורי עכביש
היא שרה למקצב משק כנפיהם את יופיים
וגרמה להם לחוש הכי מיוחדים בעולם.

יום אחד שוני גדלה,
זה קרה באחת בלי מילת אזהרה
ביום של גשמי זלעפות ורעמים שהחרידו
כשהרוחות בחלון ביתה, את גופת הפרפר הטיחו.

בעולם מסוייט היא פסעה מבועתת
שום דבר לא היה עוד מוכר, כשנעלמה לה השמש
העצים שחייכו לקראתה בעבר היכו בה ברוח
כעיוורת כשלה בדרכה ולא מצאה מנוח.

יום אחד היא כרעה מול הנחל
שבמימיו בעבר הייתה רוחצת
דמותה המפוייחת התייפחה למולה
וקראה לה למצוא לצדה בתוכו נחמה.

בשתיקה שהייתה בעבר בית ויער
היא אימצה את אוזניה לצליל שיקרא לה.
עת עצי ילדותה דממו,
היא ידעה שרק היא נשארה לה
ושלחה את ידיה לחבוק את דמותה
במימי הנחל שכיסו על אפרה.

בין פלגי הנחל, בדיוק במרכז
צמח עץ גדול ורחב עלווה
לפעמים ילדים שטים ונחים בין שורשיו
ומדברים עם פרפר שחולף על מהות הבריאה.