החלטתי לאתגר את עצמי קצת. מזמן לא כתבתי ואני מרגישה חלודה. אז החלטתי שבכל הזדמנות בה יעמדו לזכותי 20 דקות פנויות, אזרוק לעצמי נושא ואצטרך לכתוב עליו סיפור קצר באותן 20 דקות.
גברתי ואתם תהיו השופטים 😄
אני עושה את זה בעקבות ספר שאני קוראת על איך להפוך לסופרת. מה שאכתוב הוא טיוטה ראשונית של מחשבות. את הנושאים אבחר באקראי מתוך עולם האסוציאציות שלי, או שלכם. אתם מוזמנים לזרוק רעיונות 😄
אז אני מפעילה את השעון... ומתחילה.
הנושא: אפיקומן
כבר שנים שהוא לא הילד במשפחה. נער סנדוויץ'. הוא לא הבוגר וכבר לא הצעיר מכולם. הוא זה שמטילים עליו מטלות כי אחותו הגדולה עסוקה עם החברים והבגרויות, ואחיו הקטן עוד קטן מדי.
בן חמש עשרה שסובל מזקפת לילה ומחצ'קונים שגורמים לו להסתתר מפני הבנות.
הוא תכנן אחרת את ליל הסדר שלו. חשב שיסתגר בחדר עם הפינק פלויד ואר אי אם בפול ווליום באוזניות, יביא ביד על הדפים שהצליח לתלוש מהחוברת שהסתובבה בין החבר'ה, ויפנטז על ליאת, מלכת הכיתה בפוזה ההיא.
במקום, הוא מצא את עצמו מתוזז בין סירים לבישולים, עם אח מעצבן שלא מפסיק לצרוח שהוא לא יכול לצפות בתכנית האהובה עליו כי הדי-וי-די מקולקל, עם אחות גדולה ששואלת אותו מתי הוא יעשה משהו עם החצ'קון שצמח לו בין הגבות, עם אבא שמעדיף לרדת לשטוף את המכונית ובלבד שלא יצטרך לשים יד ולעזור בהכנות, ועם אמא שממש לא מעריכה את העזרה שלו ורק צועקת עליו שיפסיק להסתובב לה בין הרגליים ולמה עוד הוא לא מוכן? האורחים תכף מגיעים.
הוא רץ לחדר להתלבש, זורק על עצמו חולצה לבנה ומכנס שחור, ומזליף על עצמו מהבושם שהוריו הביאו לו מהנסיעה האחרונה שלהם לאנגליה.
הוא שונא חגים, שונא משפחות, שונא את הדודות שיתפעלו ממנו בעוד רגע "אוי כמה שגדלת, עוד רגע תעבור את אבא שלך בגודל. נו... וחברה יש?". שונא את הדודים שמעיפים לו כאפה על הכתף בסגנון של גדולים שיודעים שהם מכאיבים למי שהוא עוד לא בגודל שלהם ולא יכול להחזיר. שונא את אחותו שתשב ליד השולחן ותספר על ההצלחה שלה בבחינות ועל הקורס הקדם צבאי שהיא עומדת לעבור. שונא לראות את אמו בלחיים אדמדמות ובמבט מותש אומרת לדודה שהביאה קומפוט: "לא היית צריכה. זה באמת לא היה קשה לי, צ'יק צ'ק הכנתי הכול ואת יודעת... עוד חג, זה ממש לא נורא לי".
אבל הכי הוא שונא להיות בלתי נראה ליד השולחן. לשבת בין אחותו הנערצת לאחיו המנג'ס, לאכול בשתיקה מאכלים שהוא יודע שלמחרת יצמיחו לו חצ'קון נוסף על הפנים ולשתוק.
הוא רק היה רוצה לשמוע מוזיקה בחדרו ולאונן, אבל הוא לא בדיוק יכול לספר את זה לאמא ולבקש רשות.
הסדר מתחיל בשגרה מתישה. הגדה, שירים, תפילות, ביצה סרוחה. אתמול הוא הוריד מהמחשב סרט כחול שהוא מת לראות. כן שמו לו חוסם מפני אתרים למבוגרים, אבל איתי, החבר שלו מהכיתה, הוא גאון מחשבים שברגע פיצח את הקוד.
הזמן עובר באיטיות שמקפיצה לו את הפיוז. ובין ההגדה לארוחה, אביו קם להסתיר את האפיקומן.
הוא כבר יודע איפה הוא יחביא אותו, זה לא שהוא מפגין מקוריות בכל שנה. תמיד הוא מסתיר אותו על המדף הגבוה שבחדר האמבטיה והשירותים.
הוא בודק שאיש לא שם לב אליו והולך לשירותים. נועל את הדלת מאחוריו ושולף מכיסו את אחד הדפים התלושים מהחוברת ההיא. כל הערב הוא מרגיש איך החוברת בוערת לו בכיס האחורי. דקה לא הייתה לו לבד, בין הריצות והסירים.
הוא פותח את מכנסיו ומתחיל לאונן. אין לו זמן, הוא יודע, אבל הצורך דוחק. מאחורי הדלת נוקש אחיו בזעף "תצא כבר, זה כאן אני יודע."
"סתום ת'פה." הוא עונה מעשה שגרה.
"לא רוצה, אני צריך למצוא את האפיקומן."
הוא ממשיך לשפשף מתעלם מהקולות. אמו מצטרפת ונוקשת, "נו תזדרז, כבר שמתי את הדג על השולחן ואחיך צריך למצוא את האפיקומן. נו כבר, תמיד אתה מושך זמן."
"בת זונה." הוא ממלמל, "תמיד היא לצדו."
הוא קם נשען על הקיר, עוצם עיניים ומתרכז.
"נו..." עולה הקריאה מפיו של אחיו, "כמה זמן אתה עוד צריך?"
"אני אלמד אותו לקח." הוא מחליט.
הוא שולח את ידו אל המדף העליון ושולף משם את האפיקומן העטוף במפית לבנה. בשקט הוא פותח את העטיפה ומניח אותה על מכסה האסלה. פתאום הוא מרגיש בתשוקה מחודשת. עכשיו הוא יודע, בין שפשוף להתנשפות שהוא הולך לנקום.
פתאום הוא מרגיש מלא און וממוקד. הוא כבר לא זקוק לפנטזיות שבחוברת, יש לו משימה. ובתוך שניות נשימתו נעשית קצרה וחנוקה וכל גופו רועד אל המצה.
הוא מתרוקן, שב ועוטף את המצה במפית ומניח אותה על המדף.
בשקט הוא מוריד מים, רוחץ ידיים ושב אל השולחן.
בעוד דקה אחיו ירוץ מנצח אל הסלון ובידו האפיקומן.
לפני 17 שנים. 24 במרץ 2007 בשעה 23:04
