לא היו לי הרבה חברים
כשהייתי צריך,
לא כאלה שידעו להישאר
כשהכול נהיה שקט מדי.
אז מצאתי אנשים
שלא ידעו את השם שלי
אבל תמיד הגיעו בזמן.
הם היו שם
מבעד למסך המרצד
ולאלומת האור באולם החשוך.
ודרכם למדתי איך נראית חברות
לפחות ככה חשבתי.
מישהו שמופיע גם בלי שקראו לו
שמקשיב
כאילו מה שאתה מרגיש ראוי לסיפור.
ישבתי מולם לבד
ונתתי להם ללמד אותי
איך שורדים
איך אוהבים
איך מאבדים
איך נפרדים
ואיך ממשיכים
גם כשאף אחד לא בא.
וכשהבדידות הציפה
ולא היה מי שיחבק.
רק הם האירו את המסך
שהחזיק לי את הראש,
עד שנרדמתי.
כשהחבורה נלחמה
האמנתי בה יותר מאשר בעולם
וכשהיא התפצלה
כאב לי כאילו זה באמת קרה.
רק מאוחר הבנתי
שזו לא הייתה חברות.
זו הייתה תקווה שקיבלתי מוכנה,
כי לא ידעתי איך משיגים אותה באמת.
אז כן
החברים הכי קרובים שלי
לא התקשרו
לא איכזבו
לא עזבו
הם פשוט נגמרו
ואני נשארתי
וזה הווידוי
שלא רציתי להגיד בקול
החברות שקיוויתי לה
מעולם לא קרתה
מחוץ לסיפור
והם
שמעולם לא הכירו אותי
היו הקרובים ביותר
שידעתי