עינייך חרכו אותי
כמו להבות נושמות מתחת לעור.
שפתייך ליטפו את נשימתי
והבטיחו לי נצח,
בתמורה לנשמתי.
אני שומע את קולך
מטפטף לתוך אוזני
כיין מר, מתוק מדי
להתנגד לו.
גופי כבר יודע,
עוד לפני מחשבתי,
שאני נמשך אחרייך
כמו עש אחר אש.
ואני שואל את עצמי:
האם להיות שלך
זה להישרף,
או להיוולד מחדש
בלועך?
רגלייך נכרכות סביבי
כמו נחשי לילה רכים,
העור שלך מחוספס-חלקלק
ומעביר בי צמרמורת.
"תהיה שלי לנצח."
חזהך נוגע בחזהי
והנשימה שלך גולשת על פניי,
פיטמותייך מתקשחות אל עורי
כמו סיכות אש.
"תהיה שלי לנצח."
ישבנך מתפתל לאט
במרווח הקטן שבינינו,
כל תנועה שלך
מוחקת עוד מחשבה ממני.
"תהיה שלי לנצח."
המבט שלך קודח בי,
עינייך בולעות את מה שנשאר לי,
אני נמס בפנייך
כמו שעווה על מזבח אסור.
"תהיה שלי לנצח."
ידי כבר לא בידי,
שפתי כבר לא שפתי,
אני נשבר, נפתח,
ונופל לתוכך.
"תהיה שלי לנצח."
ועכשיו —
אני שלך.
רגלייך נכרכות סביבי
כמו שלשלאות משי שחורות,
כל לחיצה שלך על ירכיי
קוברת עוד חלק בי.
"תהיה שלי לנצח."
חזהך נמחץ אליי,
פיטמותייך קודחות בבשרי,
את לוחשת נשימות של אש
לתוך לוע ריקי.
"תהיה שלי לנצח… בדם ובנפש."
ישבנך מתנועע בקצב איטי,
כמו טקס שמעלה קטורת,
כל עיקול שלך חורט בי חותם
שלא יימחק.
"תהיה שלי לנצח, אין לך דרך חזרה."
המבט שלך – תהום פתוחה,
עינייך בוערות בניצוץ שדים,
אני שוקע בתוכן
ונמס כמו קורבן על מזבחך.
"תהיה שלי לנצח. הנשמה שלך כבר שלי."
אני נופל.
ידיי רועדות, שפתיי נשברות.
אין בי יותר אני.
יש רק את.
"תהיה שלי לנצח."
רגלייך ננעצות בירכיי
כציפורניים עטופות עור רך,
את לוחצת חזק יותר,
רואה בי רק כלי שנועד לשבירה.
"תהיה שלי לנצח."
חזהך מחליק על חזי,
אבל נשיכתך בפיטמתי
שורפת בי סימן,
חותמת של בעלות.
"תהיה שלי לנצח. לא תברח, לא תתחנן."
ישבנך מתעקל מעליי
כתנין מתענג על טרפו,
כל תנועה שלך אטית, מחושבת,
כמו שיסוף ארוך של סכין.
"תהיה שלי לנצח. הכאב הוא מתנתי."
המבט שלך מצחקק בתוכי,
עינייך מבריקות בהנאה
כשאני נאנק,
נקרע בין תשוקה לפחד.
"תהיה שלי לנצח. אני המלכה, ואתה הבשר."
אני נופל.
גופי מתמסר,
נפשי נשברת,
את גוזרת ממני כל זיק של רצון
וחיוך שטני שלך
חותם את גורלי.
"תהיה שלי לנצח."