התחלתי לחפור אז תיזהרו.
לאחר הטלת סנקציות מצד הבנק, נאלצתי לקטוף את הצ'קים שגדלו על העץ ולמסור להם בעל כורחי.
זה אפילו לא היה הדבר הראשון שהתחיל את השבוע שבגללו חשבתי לעצמי "לאן היום כבר יכול להדרדר?".
טוב אני מגזים לא הייתי כזה דיכאוני, אבל די התבאסתי כשלא קמתי לאימון מוקדם בבוקר (איך בדיוק אקום כשישנתי מאוחר???) והרחקתי יותר ויותר את המטרה להיות עם גוף של אל יווני.
בבנק פגשתי לקוח שהאיר את פניי וכשיצאנו מהבנק, הסתכלנו אל עבר הים והוא אמר "איזה יום יפה היום, איך השבוע התחיל בצורה כל כך טובה".
צחקתי כי חשבתי בדיוק ההפך והמחשבה הבאה ליוותה איתי במשך כל היום, שהיא לשחרר.
לשחרר את הלחץ בעבודה, לשחרר את המהירות שבה אני צריך להגיע מהבנק לפגישה במשרד, לשחרר את כל מה שלא ביכולתי לשנות.
בעבודה הרגשתי קצת אבוד עם תחושת התנגדות קלה לעבודה עצמה.
הגיע הזמן שאפרק לגורמים את הסיבה שאני לא עובד עם חשק (כי אני לא רוצה??) ואפרוץ את המחסום.
נסעתי לבקר בשבעה של אבא של מכר, ציפיתי שהוא יהיה שם (המכר, האבא מת), אך מסתבר שהוא ברח מהארץ (לביתו השני) לאחר הלוויה.
זאת הייתה נסיעה ארוכה שבה יצא לי לחשוב על מספר דברים כמו: האם אצטרך לרדוף אחר השליטה העצמית לנצח? מתי זה יגמר? מתי אלמד לשחרר ולהנות מהרגע? מתי אצליח להיפטר מאורח החיים (שבחרתי?) שנכפה עלי? מתי אעלה הילוך כדי להספיק את כל הדברים שאני רוצה לעשות? מתי אפסיק לחשוב כל כך הרבה ולסבך הכל במקום לפשט את החיים ופשוט לחיות?
שוב חשבתי לשחרר את המחשבות.
בדרך עצרנו בקבר, היה מעניין לראות אדם בעל הישגים רבים מת מתחת לחלקה קטנה באדמה.
עניינה אותי המחשבה שלא משנה מה אחווה ומה אשיג, בסוף אגמור בחלקת אדמה שוממת.
הזמן עבר והגיע הערב, ואני כבר חושב על המשימות שלא הספקתי.
החלטתי לשחרר את המחשבות, משום שבכל מקרה עליי לעמוד בהתחייבויות של להחזיר את סבא וסבתא לביתם ואז לחזור לביתי.
והנה אני, עוצר בתחנת דלק, קונה משקה חלבון 25 גרם 140 קלוריות (חשוב לציין לטובת הבדיחה הפנימית עם המאמן) וכותב לכם שורות אלה, כדי לפחות לעמוד במשימה של לכתוב את אשר ליבי בכל יום.
אולי זה נשמע מתיש, אבל אני אוהב את זה.
אוהב להכריח ולהוכיח לעצמי שאני יכול.