שוב מול המסך, עם הזין ביד. שלא תבינו אותי לא נכון, הפסקתי להרגיש אשם על זה. זה גם הפסיק להשתלט לי על החיים.
פשוט כבר תקופה שזה קורה בצורה קצת אוטומטית, כי צריך יותר מאשר כי אני רוצה. בתקופה האחרונה, קצת מעל למודעות האוטומטית הזאת, יש משהו שאני יכול רק לקרוא לו "כמעט תמונה" או "כמעט סצנה". מעין צורך, או רצון, אולי סתם משהו שקיים בי, שיתממש ויקבל צורה אם אתן לו את תשומת הלב שלי. רוב הזמן הוא לא מקבל אותה.
אז היום אני אנסה לתת לו אותה, ואולי זה מתכתב עם הכותרת כי שאר החלקים בי מרגישים קצת כאילו הם מקבלים סטירה.
אני אהיה בתחתונים, תחתוני בוקסר צמודים. הלחץ שלהם משאיר אותי עם זיקפה חלקית ימים שלמים לפעמים.
את תלבשי מה שגם ככה רצית ללבוש באותו זמן, אני אלביש אותך בפעם אחרת..
אנחנו נתנשק על הספה, נשיקה רומנטית, כיפית, חמודה. אז אני ארגיש את האחיזה שלך מתהדקת, איזה סימן נהדר.
כשהשפתיים שלנו יפרדו את תשאירי שובל של הרוק הטעים שלך, שיזלוג מהשפה התחתונה שלי וימשיך לסנטר.
כשתפקחי עיינים אני פתאום אזהה בהן את הניצוץ הזה שלך, מעין רוך שהופך לשובבות, קורץ לי.
זה יהיה הזמן שלי לרדת לרצפה, על הברכיים, לשבת על העקבים ולשלב ידיים מאחורי הגב.
כשארים את המבט כבר תעמדי זקופה, במלוא הדרת גופך, וגם אצלי משהו מזדקף.
יפגשו עינינו שוב, ויתחלפו החיוכים, והלשון שלך תצא וסף ההתרגשות עולה
ואז תכניסי לי סטירה.
חזקה.
מצלצלת.
מדויקת.
כואבת.
אוהבת.
והראש יעוף והכאב יצרום והרוק שלך ושלי יתערבבו וינתזו לי מהפה.
כל הלחי אדומה. אני קצת מסוחרר וקצת מסדיר נשימה.
והרגע הזה, שהיה "כמעט תמונה" הופך לאט לאט לאמונה -
שאני אחייך ואגיד "עוד אחת".
:)