נטופה

הנה היא מתרחשת ממש עכשיו

שנה חדשה.

בכלל לא חשבתי על סיפור השנה החדשה אבל זה מצטרף לסיבות למה כן למחוק.

כל התמונות שלנו. אלפים.סרטונים. רגעים. שמרתי לי קצת בתיקיה. והשאר? השאר יפנו מקום.

הלוואי שזה היה אחרת. היא באמת הילדה הכי יפה בעולם.

כואב לי ועצוב.

וחסר לי כאב פיזי שיתלווה לזה. והשפלה.

איזה מין הרגל זה

לקחת יום שישי מצוין, פשוט מהמם, ולשקוע לתוך תהום של בדידות ודיכאון ותיעוב עצמי בשעה האחרונה של היום.

אני יודע שיהיה לי טוב יותר לישון

אבל אני מעדיף לנבור

בפצעים פתוחים

ישנים

ולהרגיש מושפל ואפס שוב

איך זה תמיד מרגיש שאני היחיד בעולם שחווה את הדברים האלה בשעות האלה כל פעם

מה עשיתי חודש שלא כתבתי כאן? אין לי מושג.

היא הולכת ונעלמת מהחיים שלי. ואני מתכחש לזה לחלוטין. ניסיתי למחוק את המספר שלה מהפלאפון שלי ללא הצלחה. 

הזמנתי שרשרת עבודת יד בשבילה. חמניה, כמו שהיא אוהבת. זה אחד הדברים היחידים שברור לי לפחות שהיא אוהבת. 

למה אני לא יודע מה היא אוהבת?  זו אשמתי?

זו אשמתי שאני עם מישהי כמעט תשעה חודשים ואני לא יודע מה היא אוהבת?

אפילו אם שאלתי? אפילו אם בדקתי? זו אשמתי שלא ניסיתי יותר? שלא פשוט קניתי דברים סתם? זו אשמתי שכל כך לבד לי ואני בוכה עכשיו?

הייתי בסין אתיקס בשישי האחרון, כל כך הרבה זוגות, כל כך הרבה אהבה, רציתי לבכות פשוט. ברחתי אחרי שעה.

אני תקוע בגעגוע. ואני לא רוצה לשחרר. אבל כל שיחה שלנו בווצאפ הופכת לריב אחרי 4 הודעות בערך. 

אז למה אני מתגעגע בעצם?

חשבתי שאני מתחיל מסע בעולם מיני שהוא שלי ולא קשור אליה כי היא לא הייתה מוכנה לקבל אותו ולתת לה מקום, ועכשיו אני מרגיש שאני מגלה שבלעדיה המסע הזה מאבד משמעות. 

אני כל כך עצוב כל הזמן. כל כך מתגעגע כל הזמן. קיוויתי שהכאב הפיזי ישחרר אותי מזה, אבל כשהגיע הרגע לא רציתי אותו. ואני מרגיש טוב עם זה שידעתי לעמוד ולהגיד 'לא מתאים לי' מאשר לנסות לרצות אחרים. אבל מה זה אומר עליי? פתאום הרגשתי מזויף. הרגשתי שכל מה שמעניין אותי זה הבנות היפות. שכל הסיפורים האלה שאני מספר לעצמי וגם לאחרים לאחרונה הם פשוט תירוץ להסתיר את זה שאני רוצה לזיין הרבה בנות יפות.

אני מרגיש נמוך ומזויף וגרוע כרגע. אני מרגיש ששנים, אולי מרוב רצון לא להיות 'הגבר הזה' שהוא שטחי וסתם חרמן ולא אכפת לו, הייתי חייב להוכיח שאני הארדקור אז החלטתי שאני משהו כזה או אחר. ועכשיו להודות בזה שאולי אני לא רוצה את זה זה פשוט לצאת אפס ומזויף. ומי כמוני טוב בלהרגיש אפס ומזויף.

אני ממש כועס על העולם, ואני בודד. וזה נחמד שיש מקום להוציא את זה בו, אז תודה כלוב.

חושב על להגיע ביום שני למאנץ'...אף פעם לא הייתי, מקווה שיהיה בסדר.

ומה אם ניפגש, ובמקום לדבר לדבר על היחסים ועל האמון ועל מה שקרה ועל מה שלא יקרה ועליי ועל המיניות שלי ועליה ועל כמה שהיא בעדי ובלה בלה בלה

מה אם אני אגיד לה...

עזבי, אני אוהב אותך. אני מעריך אותך. את מדהימה אותי.

קחי אותי. תחנכי אותי. תלמדי אותי. אני רוצה להיות חסר אונים איתך. אני רוצה לשרת אותך.

לא רוצה זוגיות עכשיו. לא רוצה עבודה קשה. אני גם ככה רוצה לעבוד על עצמי. וגם לך אין דקה פנויה.

תני לי להיות המפלט שלך. את תשלחי הודעה ואני אבוא. למשרד, לחדר, לאוטו. אני אלקק לך. אני אנשק לך. אני אעריץ אותך. אני אקשיב לך.

תוכלי להוציא עליי הכל. תוכלי להתפרק עליי. אני אאפשר לך. אני רוצה לאפשר לך את זה. אני רוצה לראות אותך במקום הפנימי הזה. זה היה כל כך חסר לי בקשר שלנו.

תוכלי להשתמש בי. תוכלי לעצב אותי. תוכלי לבנות אותי מחדש. אני מוכן להמחק ולהכתב מחדש על ידך. 

ובשאר הזמן לא נפריע. לא נטריד. אף אחד לא ידע. אף אחד לא יוכל להגיד לך "הוא דפוק הוא לא בשבילך", "הוא פגע בך".

תוכלי לפגוע בי חזרה. להחזיר לי על כל מה שעשיתי. ללמד אותי את הלקח. להטביע עליי את החותמת שלך. תוכלי להציל אותי כמו שלא יכלת בקשר שלנו.

תעשי מה שאת רוצה בחיים. אני אעשה מה שאני רוצה. אל תדברי איתי חודשיים ואז פתאום תשלחי הודעה. תשלחי כל יום. תקראי לי בארבע בבוקר. בחמש בצהריים.

תקבעי לי חוקים. כללים. כמה אני צריך אותם. לא שמו לי מספיק כאלה כשהייתי ילד. תהיי הדמות הזו בשבילי. אני אתמסר. אני סומך עלייך.

תוכלי לסמוך עליי מחדש. לראות אותי כמו שאני. לראות מאיפה הגיעו כל הדברים שעשיתי. תוכלי באמת לגעת בהם.

ואולי...אולי זה יבנה אותנו מחדש. ואולי זה יהרוס אותנו.

אבל אם כל מה שאמרתי לא מסקרן או קורץ לך אפילו במעט, זה בסדר, פשוט אין לנו מה לחפש אחד עם השניה.

אני אוהב אותה. היא מדהימה. היא וונילית. לא שאני יותר מדי לא וונילי, אבל אני סקרן בטירוף. מה הסיכויים שגם היא?

הכי מפחיד אותי שיעבור הזמן. ואז יום אחד ניפגש, או נדבר. ואני אגלה שהכרת מישהו, והוא הצליח איפה שאני לא הצלחתי. והוא היה מושלם, ומעולם לא בגד בך ולא פגע בך, והוא דווקא כן הצליח לעורר אותך מינית, והוא פתח אותך לעולם של שליטה, או אורגיות, או דברים אחרים שבכלל לא ידעת שמשכו אותך. 

כמו הגברים האלה שאני קורא עליהם פה בבלוגים, שמצליחים לגעת בכן, שמטריפים אתכן, שאתן רק רוצות עוד. שאתן מרגישות שהוא כל מה שצריך וכל שאר העולם לא מעניין אתכן.

ואני יודע שהייתי כזה בשבילה. אבל אין לי את היכולות האלה. אין לי את הכשרון הזה. אין לי שליטה עצמית. אין לי עצמאות. אין לי את היכולת לרגש ככה. אז במקום להוביל אותה, ולהיות ביחד איתה, ולאפשר לה לבטוח בי, ריסקתי אותה. ריסקתי את האמון שלה באנשים. בזוגיות. במיניות. פעם אחר פעם. שיקרתי לה. 

ועכשיו אני לא מצליח לשחרר את המחשבות של מה יכל להיות. מה יכל להיות אם הייתי אחד מהגברים האלה, שמרגשים אתכן. 

למה אני לא כזה. ומה אני כן. פשוט מפלצת?

איך אני אמור להמשיך לחיות עם עצמי כשאני מפלצת?

זה הכל בגלל הצבא? בגלל הטראומות? בגלל שתקפו אותי? בגלל שההורים שלי לא מסוגלים להקשיב ולהבין אותי?

מה עושים?

איזה כיף זה שאני אפילו שופט את עצמי שאני כותב פה יותר מדי. מה זה ככה שני פוסטים ביום? איזה מוגזם אני צריך להרגע. מה יחשבו עליי? איזה נואש אני. 

כאילו אין לי מספיק מזה ביום יום.

למי שמעשן\ת ורוצה רגע מדויק.

תני לשיר לזרום, תקשיבי לצבע המיוחד הזה שאליס קולטריין יוצרת שם, אלתור בלוזי על השישי של הסולם המז'ור שהבס מרביץ מאחורה, תתחילי לגלגל את הסיגריה.

כשאת רואה שאת מתקרבת לאזור ה2 דקות בשיר שימי אותה בפה, ותכיני את המצת, שימי לב לזמן בשיר.

2:05 תזרמי עם הבלאגן, תקרבי את המצית לסיגריה

2:08 - להכות במצית.

להקשיב לנפילה המוזיקלית הזאת, ולקחת שאיפה עמוקה.

בנימה אחרת,

כל כך התגעגעתי לבלוג. איזה כיף זה. פעם אחרונה הייתה בישראבלוג לפני 12 שנים.

כיף לחזור. תודה למי שטורח לקרוא :)

היא תנצח. ואני אפסיד. כי אני אפס. ואולי אם היינו הסכום של אפס ומאה אז זה היה יותר טוב, אבל אנחנו כבר לא סכום.

אולי יש מישהי

גרושה

בוגרת

בודדה

שגרה במודיעין

וגם היא 

כמוני

שואלת את עצמה

איך יכול להיות כזה משעמם בעיר הזאת

כשהיא יכולה לשבת לי על הפנים עד שבת בבוקר

(של שבוע הבא)

ואולי לא. 

מי שמוכן\ה להזכיר לי שהחיים ממשיכים גם אחרי קשרים

אני לגמרי צריך אוזן קשבת, ואין לי כזו בחיים מחוץ למסך

לילה טוב

וואו איזו מסיבה אש. איזו אווירה. 

הגענו באיזה שלוש בלילה ורק הקומה השניה נשארה חיה. אבל איזה חיים.

אנשים יפים. אנשים שמרגישים בנוח. אנשים מחייכים. בלי סליז. אנשים מתנשקים אנשים ערומים אנשים מוצצים אנשים מזדיינים.

לא הצלחתי להרגיע את העיניים שלי. 

חבל שהלכתי עם מישהי שאני לא באמת רוצה.

חבל שמי שאני רוצה לא רוצה ללכת.

אבל לפחות הייתי כנה איתה מההתחלה, היא ידעה, והרגישה. לא רציתי אותה, רציתי את כולם.

רציתי ללקק את הביצים של מישהו שזיין מישהי על המיטה.

רציתי לרדת למישהי שעמדה עם הרגליים פתוחות

רציתי שיפליקו לי בתחת

רציתי להפליק

רציתי ששתי הבנות שהתמזמזו מול כולם ירדו על ארבע וימצצו לי

רציתי למצוץ זין

רציתי לזיין חזק

רציתי לשלוח ידיים ושיגעו בי ולהסתכל בעיניים ולהשתחרר אוי כמה זה מחרמן אותי לחשוב על זה עכשיו. איזה כיף זה לראות אנשים עושים סקס.

אבל במקום זה ישבנו והסתכלנו, והיא רצתה להרגיש אינטימיות ושאני רוצה אותה. ולא יכלתי לתת את זה באותו רגע כי הכל טרי מדי, כי עדיין כואב לי וכי את זה לא היא. מה לעשות. אני לא מתכוון לשקר יותר לאנשים לגבי מה שאני מרגיש או מסוגל, זה הרס לי את החיים עד עכשיו. 

וזה כיף, זה כיף לא להיות לחוץ כמו מי שהייתי בגיל 23. לא נורא, לא גמרתי. לא היה סקס. לא התחילו איתי. זה בסדר, אני עדיין שווה את כל מה שאני שווה וזה הרבה. וזה כיף פתאום להרגיש בפעם הראשונה "אה, זה מה שאני אוהב. איזה קטע". הרגשתי בבית.

למה כל האנשים שפגשתי וכל מה שקרה לי בחיים גרם לי להרגיש שכל הרצונות והרגשות שהרגשתי אתמול מתנגשים עם אהבה? למה אני מרגיש ככה ממש עכשיו עדיין? זה כואב לי. אני רוצה גם בית קטן וגינה וכלב ותופים במרתף וארוחות שישי ורומנטיקה במובן הכי שורשי שלה. 

אז יצאנו, בהסכמה שהיא רוצה להרגיש יותר אינטימיות ושממש רוצים רק אותה ושאני לא יכול כל כך לתת את זה כרגע וזה בסדר. 

ואחרי זה חשבתי עלייך לולי. ועלינו. ועל כמה שכואב לי שכנראה מאוחר מדי להציל את הקשר שלנו. שרציתי שזה יהיה אנחנו שם במסיבה, שהייתי מת לזיין אותך שם מול כולם. בעמידה. שתגנחי את הגניחות המטורפות שלך וכולם יסתכלו וידעו שאנחנו אחד של השניה. וכמה זה כואב לי שלא ידעתי להגיד את זה פעם, אז שיקרתי לך ובגדתי בך והייתי פשוט בן זוג נורא. ואני מצטער ובוכה עכשיו. 

אבל לפחות אני לומד. אני רוצה עוד. אני רוצה לנסות עוד. ואני רוצה ללמוד מהטעויות שלי. ואני רוצה לחיות את החיים האלה מתוך התחושה הזאת, שמה שאני אוהב זה בסדר.

ואולי זה יגיע. ואולי אשאר לבד כל החיים בגלל זה. אני מפחד.

איזו קנאה מזדיינת

איזו עייפות

בשביל מה באתי לפה? כדי לקרוא על אנשים אחרים שעושים את כל הדברים שהיו חסרים לי מאז ומעולם.

אין לי כח יותר להיות גבר בודד באינטרנט, זה המקום הכי משפיל שהייתי בו בחיי. ההתרפסות הזאת הפכה לדרך חיים בשבילי.

חסרים שולטים אמיתיים. חסרים גברים אמיתיים. גברים מעצבנים.

אני מרגיש שכל החיים שלי אני משלם על ההתנהגות של גברים אחרים.

חס וחלילה שאני לא אגרום למישהי להרגיש כמו איך שהגברים האלה גורמים לנשים להרגיש, כמה פעמים שמעתי סיפורים כאלה אין לי מושג כבר.

כי אני מקשיב טוב. אני מקשיב מעולה. אכפת לי באמת. אני מקשיב, אני מפנים, אני מתחבר, אני אמפתי. אני מנסה להפיק לקחים וללמוד. אני רוצה שירגישו טוב סביבי.

אז כל האקסיות שלי רוצות לשכב איתי. אני הכי טוב שלהן.

אבל אף אחת מהן מעולם לא חשבה לשאול בכנות מה אני אוהב. מה עושה לי טוב. מה מחרמן אותי. 

ומי שרק התחילה להתקרב לזה עשתה אחורה פנה וברחה כאילו מאש.

אני מרגיש שאני הולך להיות שולט מדהים. אני מרגיש שאני מסוגל להיות נשלט מהמם. אני רוצה לנסות, לחוות, לדבר. כמה שבא לי לדבר.

אבל בעולם האינטרנט אין כזה דבר, תהיה ברור, תהיה חד, תאסוף המלצות. אין לאף אחד זמן אליך, רק לעוד מסכנים כמוך.

לא פלא שבא לי להכאיב. לא פלא שאני רוצה שיכאיבו לי. במקום להסתובב עם תחושה סמויה של כמה אני אפס, כמה אני לא גבר, כמה אין לי ביטחון עצמי - במקום זה, פשוט להיות כזה. להיות על הרצפה. להיות קשור. להיות מושפל. לבכות.

אבל נראה שנשים שולטות בעיקר לוקחות דילדו ומזיינות אותך. ייפי קאי איי. זין על האינטרנט.

אני מכאיב לעצמי כבר שנים. שילכו לעזאזל כל הבנים המטרידים וכל הבנות העייפות. אני חוזר לכתוב שירים ולנגן.

שוב מול המסך, עם הזין ביד. שלא תבינו אותי לא נכון, הפסקתי להרגיש אשם על זה. זה גם הפסיק להשתלט לי על החיים.

פשוט כבר תקופה שזה קורה בצורה קצת אוטומטית, כי צריך יותר מאשר כי אני רוצה. בתקופה האחרונה, קצת מעל למודעות האוטומטית הזאת, יש משהו שאני יכול רק לקרוא לו "כמעט תמונה" או "כמעט סצנה". מעין צורך, או רצון, אולי סתם משהו שקיים בי, שיתממש ויקבל צורה אם אתן לו את תשומת הלב שלי. רוב הזמן הוא לא מקבל אותה.

אז היום אני אנסה לתת לו אותה, ואולי זה מתכתב עם הכותרת כי שאר החלקים בי מרגישים קצת כאילו הם מקבלים סטירה.

אני אהיה בתחתונים, תחתוני בוקסר צמודים. הלחץ שלהם משאיר אותי עם זיקפה חלקית ימים שלמים לפעמים.

את תלבשי מה שגם ככה רצית ללבוש באותו זמן, אני אלביש אותך בפעם אחרת..

אנחנו נתנשק על הספה, נשיקה רומנטית, כיפית, חמודה. אז אני ארגיש את האחיזה שלך מתהדקת, איזה סימן נהדר.

כשהשפתיים שלנו יפרדו את תשאירי שובל של הרוק הטעים שלך, שיזלוג מהשפה התחתונה שלי וימשיך לסנטר.

כשתפקחי עיינים אני פתאום אזהה בהן את הניצוץ הזה שלך, מעין רוך שהופך לשובבות, קורץ לי.

זה יהיה הזמן שלי לרדת לרצפה, על הברכיים, לשבת על העקבים ולשלב ידיים מאחורי הגב.

כשארים את המבט כבר תעמדי זקופה, במלוא הדרת גופך, וגם אצלי משהו מזדקף.

יפגשו עינינו שוב, ויתחלפו החיוכים, והלשון שלך תצא וסף ההתרגשות עולה

ואז תכניסי לי סטירה.

חזקה.

מצלצלת.

מדויקת.

כואבת.

אוהבת.

והראש יעוף והכאב יצרום והרוק שלך ושלי יתערבבו וינתזו לי מהפה.

כל הלחי אדומה. אני קצת מסוחרר וקצת מסדיר נשימה.

והרגע הזה, שהיה "כמעט תמונה" הופך לאט לאט לאמונה -

שאני אחייך ואגיד "עוד אחת".

:)