ומה אם ניפגש, ובמקום לדבר לדבר על היחסים ועל האמון ועל מה שקרה ועל מה שלא יקרה ועליי ועל המיניות שלי ועליה ועל כמה שהיא בעדי ובלה בלה בלה
מה אם אני אגיד לה...
עזבי, אני אוהב אותך. אני מעריך אותך. את מדהימה אותי.
קחי אותי. תחנכי אותי. תלמדי אותי. אני רוצה להיות חסר אונים איתך. אני רוצה לשרת אותך.
לא רוצה זוגיות עכשיו. לא רוצה עבודה קשה. אני גם ככה רוצה לעבוד על עצמי. וגם לך אין דקה פנויה.
תני לי להיות המפלט שלך. את תשלחי הודעה ואני אבוא. למשרד, לחדר, לאוטו. אני אלקק לך. אני אנשק לך. אני אעריץ אותך. אני אקשיב לך.
תוכלי להוציא עליי הכל. תוכלי להתפרק עליי. אני אאפשר לך. אני רוצה לאפשר לך את זה. אני רוצה לראות אותך במקום הפנימי הזה. זה היה כל כך חסר לי בקשר שלנו.
תוכלי להשתמש בי. תוכלי לעצב אותי. תוכלי לבנות אותי מחדש. אני מוכן להמחק ולהכתב מחדש על ידך.
ובשאר הזמן לא נפריע. לא נטריד. אף אחד לא ידע. אף אחד לא יוכל להגיד לך "הוא דפוק הוא לא בשבילך", "הוא פגע בך".
תוכלי לפגוע בי חזרה. להחזיר לי על כל מה שעשיתי. ללמד אותי את הלקח. להטביע עליי את החותמת שלך. תוכלי להציל אותי כמו שלא יכלת בקשר שלנו.
תעשי מה שאת רוצה בחיים. אני אעשה מה שאני רוצה. אל תדברי איתי חודשיים ואז פתאום תשלחי הודעה. תשלחי כל יום. תקראי לי בארבע בבוקר. בחמש בצהריים.
תקבעי לי חוקים. כללים. כמה אני צריך אותם. לא שמו לי מספיק כאלה כשהייתי ילד. תהיי הדמות הזו בשבילי. אני אתמסר. אני סומך עלייך.
תוכלי לסמוך עליי מחדש. לראות אותי כמו שאני. לראות מאיפה הגיעו כל הדברים שעשיתי. תוכלי באמת לגעת בהם.
ואולי...אולי זה יבנה אותנו מחדש. ואולי זה יהרוס אותנו.
אבל אם כל מה שאמרתי לא מסקרן או קורץ לך אפילו במעט, זה בסדר, פשוט אין לנו מה לחפש אחד עם השניה.
אני אוהב אותה. היא מדהימה. היא וונילית. לא שאני יותר מדי לא וונילי, אבל אני סקרן בטירוף. מה הסיכויים שגם היא?