הכי מפחיד אותי שיעבור הזמן. ואז יום אחד ניפגש, או נדבר. ואני אגלה שהכרת מישהו, והוא הצליח איפה שאני לא הצלחתי. והוא היה מושלם, ומעולם לא בגד בך ולא פגע בך, והוא דווקא כן הצליח לעורר אותך מינית, והוא פתח אותך לעולם של שליטה, או אורגיות, או דברים אחרים שבכלל לא ידעת שמשכו אותך.
כמו הגברים האלה שאני קורא עליהם פה בבלוגים, שמצליחים לגעת בכן, שמטריפים אתכן, שאתן רק רוצות עוד. שאתן מרגישות שהוא כל מה שצריך וכל שאר העולם לא מעניין אתכן.
ואני יודע שהייתי כזה בשבילה. אבל אין לי את היכולות האלה. אין לי את הכשרון הזה. אין לי שליטה עצמית. אין לי עצמאות. אין לי את היכולת לרגש ככה. אז במקום להוביל אותה, ולהיות ביחד איתה, ולאפשר לה לבטוח בי, ריסקתי אותה. ריסקתי את האמון שלה באנשים. בזוגיות. במיניות. פעם אחר פעם. שיקרתי לה.
ועכשיו אני לא מצליח לשחרר את המחשבות של מה יכל להיות. מה יכל להיות אם הייתי אחד מהגברים האלה, שמרגשים אתכן.
למה אני לא כזה. ומה אני כן. פשוט מפלצת?
איך אני אמור להמשיך לחיות עם עצמי כשאני מפלצת?
זה הכל בגלל הצבא? בגלל הטראומות? בגלל שתקפו אותי? בגלל שההורים שלי לא מסוגלים להקשיב ולהבין אותי?
מה עושים?
איזה כיף זה שאני אפילו שופט את עצמי שאני כותב פה יותר מדי. מה זה ככה שני פוסטים ביום? איזה מוגזם אני צריך להרגע. מה יחשבו עליי? איזה נואש אני.
כאילו אין לי מספיק מזה ביום יום.