שלב 5 ואחרון : קבלה
את ניצבת למולו.
מביטה למעלה בשילוב של יראה וכבוד .
הוא אינו כאחד האדם. את מרגישה את זה בדם שזורם בגוף שלך.
את מרגישה את זה בלב שלך שפועם חזק.
זו תחושה שאלוהים עומד מולך. בהינף יד הוא יכול לעשות בך מה שירצה.
את אינך כאחד האדם. ברגע הזה שאת על הרצפה מרוחה בדמעות ורוק ומה לא. את יודעת שאת פחות מזה. הרבה פחות
את גרגר אבק קטן. כלום ושום דבר. זה מחלחל בתוכך , ההבנה הזאת.
הרי תסתכלי על עצמך. תראי באיזה מצב את נמצאת. עולב של דבר שאפילו אי אפשר לקרוא לזה בן אדם.
הרי את חולמת על האסלה שלו. על הריח של הצואה שעוטף אותך. הבוהן של הרגל שלו יכולה לגרום לך לגמור רק מזה שתסתכלי עליה
את מבינה את זה?
את מבינה שאת לא מתקיימת בזכות עצמך?
למישהו אחר יש את הכוחות לגרום לך לעשות דברים שבדמיונות הכי פרועים שלך לא חלמת על זה.
להביא אותך למצב שכבר לא תראי את עצמך בתור בן אדם.
את מרגישה את זה? תחושת החוסר אונים מתפשטת לך בגוף מזדחלת לתוך המוח.
בא לך להתנגד. למחות. הכבוד שבך לא נותן לזה לקרות. יש בך אגו שנלחם כדי לשמור על טיפת הכבוד שעוד יש לך.
את נאבקת בזה.
לפעמים זה מרגיש כאילו את נלחמת על טיפת השפיות האחרונה שלך. שאם לא זה את כבר לא תזהי את עצמך. תיהפכי להיות משהו אחר.
כשאת במלחמה הזאת לפעמים האגו ינצח. לפעמים זה ירגיש לך יותר מידי שזה באמת משהו שאת לא מוכנה לתת לעצמך לעשות.
את לא מוכנה להשלים עם זה.
לא יכול להיות שאת כזאת עלובה.לא יכול להיות שאת כזאת שפחה נרצעת. לא יכול להיות שאת כזאת כלבה.
לא יכול להיות שתתני למישהו אחר לעשות לך דברים כאלה.
זה מתסכל אותך כלכך. את לא מבינה בכלל למה זה קורה לך ואולי היה עדיף שלא היית כזאת.
זה מרגיש כמו קופסא שאת בתוכה וכמה שלא תדפקי על הדפנות וכמה שלא תגרדי בציפורניים את לא יכולה לצאת החוצה.
את כלואה.
ואז תחושת ההשלמה מציפה אותך.
את לא באמת יכולה להלחם בזה.
הרבה פעמים זה מלווה בבכי של השלמה, של כניעה.
את פשוט לא יכולה להילחם . את מרגישה את זה בקרביים שלך.עמוק בתוך הנפש והגוף
זה מי שאת.
זה לא משהו שיש לכולם זה לא משהו שברור לכולם. יכול להיות שזה תמיד יהיה סוד שתצטרכי לקחת איתך לקבר.
אבל זה מי שאת זה מה שהלב שלך מרגיש שהוא נכון. שם את פורחת. בדיוק במקום הזה שאת מרגישה כל-כך נמוך כשאת נותנת למישהו אחר להחליט הכל בשבילך ולעשות בך מה שהוא רוצה זה בדיוק המקום שלך.
וכשאת עם האדם הנכון, עם האלוהים הפרטי שלך, זה כמו שהכוכבים הסתדרו בשורה.
זה השלמות שאת תמיד חיפשת בלי שידעת.
פעם לא ידעתי למה. למעשה עד היום אין לי תשובה חד משמעית לשאלה הזאת. למה.
למה אני כזאת ? למה זה מרגיש לי נכון?
אין לי מושג .
וכשפעם לא ידעתי , הלכתי לחקור . הגעתי למקומות נמוכים שהריגוש היה רגעי. הסיפוק היה לכמה שניות.
וחיפשתי את הדרך שלי בשביל הזה בחיי שנקרא בדסמ.
מודה שתעיתי (וטעיתי) הרבה בדרך.
וכשהגעתי למקום הזה של להיות כלבה, בהתחלה נלחמתי.
הרגשתי שאם אני אכנע אני אאבד את עצמי את הנפש שלי.
שאני אהיה רק כלבה בלי האישה שאני בלי האדם שאני.
וזה הפחיד אותי . הצבתי מחסומים
ולאט לאט כשהייתי שייכת לאדוני המחסומים נפרצו.
כל פעם עוד קצת ועוד קצת עד שאני כבר בלי שום מחיצה ביני לבינו.
הבטחון שיש לי בו ותחושת ההגנה שאני שלו זה משהו שאי אפשר להסביר .
התודעה שלי שייכת לו. פשוט.
וכשאני מקבלת את עצמי במקום הזה כשאני מקבלת את הכלבה שאני אני מרגישה חופשיה.
מזוככת.
האתגרים נהיים קשים מיום ליום. הציפייה ממני להיות כלבה טובה היא תמיד שם.
ואני יודעת שאני תמיד אלחם על המשבצת הרצפה שלו.
יודעת שתמיד אלחם להיות הכי טובה.
יודעת שכל דבר שהוא רוצה זה משהו שאני יכולה לתת. ולעמוד בו.
אני מנסה לגמד את הרגשות שלי למילים אבל זה לא קמצוץ ממה שאני מרגישה כשאני כלבה
הכלבה שלו.
אני רוצה להיות דף לבן , נקי בלי כלום. בלי אגו בלי המחשבות שלי .
רק עם הרצונות של אדוני.
להיות כלבה חזקה יותר וגאה . להיות תמיד עם הראש למעלה בידיעה שאם אני שלו ואם הוא בחר בי להיות שלו זה כי אני מסוגלת.
אני כלבה ושפחה ואני מקבלת את עצמי ככה איך שאני אני לא נלחמת בזה.
אני יודעת שאני נמצאת במקום הנכון וזה הדבר הכי טוב שיש.