הוא משאיר לי משימות לאורך היום, ואני אמורה לבצע אותן. זה נותן לי סדר יום ומשמעות. אני קמה בבוקר ועושה את המשימה הראשונה, מצלמת ושולחת לו. מרגישה טוב עם עצמי, שאני קשובה. מצייתת.
ואז מתחילים להתעורר הקולות בפנים, תעזבי אותו, מי הוא בכלל, שיגיד לך מה לעשות. והוא יגיד לי, אני יודעת שהוא יגיד לי מה לעשות, כי בפעם שלא עשיתי מה שהוא אמר לי הוא העניש אותי, וזה צרב לי מאוד.
והייתה משימה שהיה לי קשה לעשות בגלל שהזמן היה פחות מתאים. שאלתי אם אפשר לדחות, הוא לא היה זמין. התאמצתי בכל זאת לעשות, כי ככה זה. פשוט ככה זה.
ועכשיו לילה, 00:17 דקות. עשיתי היום את כל המשימות והוא היה גאה בי ואני בעצמי. מרגישה שמשהו במרדנות שלי מתחיל להיסדק. שאני באמת נכנעת מבפנים.
ויש לי קצת דמעות בעיניים, כי אני יותר קרובה לעצמי עכשיו. בגלל שמעייף להילחם כל הזמן בכל העולם.
סוף סוף אני נכנעת, מפסיקה להילחם, מאפשרת.
עכשיו הדמעות כבר זולגות בחופשיות, אפשר קצת לנוח. להיכנע, להרגע, להתמסר.
Meka