כשאלוהים נתן את התורה, הוא צירף אליהם עשרת הדיברות. 10 חוקים של עשה ואל תעשה. כללים ברורים לכולנו בחברה מתוקנת.
"לא תרצח"
"לא תגנוב"
"לא תנאף"
"לא תחמוד"
הוא גם ציווה לנו כללים מעשיים.
אבל הוא לא דיבר על הקנאה. רגש חזק, שולט, דומיננטי. אחד הרגשות שהכי קשה לי איתם באופן כללי כאדם.
הקנאה מוציאה ממני משהו פחות טוב. למה שיהיה לי רע, כי למישהו אחר טוב?!
אבל רגש הוא רגש הוא רגש. והחוקים שלו שונים.
*******
חברה טובה שלי נכנסה עכשיו לזוגיות ונילית אוהבת. היא הזמינה אותי לצאת ביחד איתם למפג(ן)ש חברתי. היה כייף אבל הייתי עם אנרגיות מעוכות מההתחלה.
הם התמזמזו מולי, והיה להם משהו איתי. בדרך כלל אני שקטה במפגשים גדולים, אבל הם כל הזמן רצו לשמוע מה יש לי להגיד. היה לי כייף אבל עשה לי לקנא.
לקנא לה שהוא נוגע לה בשיער, לקנא לה כשהוא מנשק אותה בעדינות. לקנא לה כשהוא יושב לידה בזמן שאנחנו משחקים טאקי. והיה לי כל כך כייף. ועכשיו עצוב לי על הקנאה.
אבל אפילו אלוהים לא ציווה עלינו. אז אולי זה כל כך טבעי. מה דעתכם?
