גדלתי בבית נוקשה. ההורים שלי לא הרבו לשוחח איתי.
אני זוכרת את אמא עם הגב אליי. גם אבא היה מרוחק ונמצא בעולמו או בהישרדות שלו. מה שהיה קורה בבית לא היה יוצא החוצה.
התרגלתי שנים רבות לחיות בתוך עולם פנימי סגור ונעול.
זה פיתח את עולמי הפנימי מאוד. הייתי יושבת מול החלון בסלון וכותבת חלומות ומחשבות.
גדלתי, בגרתי והפכתי לאישה, לרעיה ואשת איש. הפכתי להיות אמא.
וכל אותן שנים התקשיתי לדבר את עולמי הפנימי. את הרצונות הכמוסים שלי. להביע את עצמי ואת מי שאני?
ההרגלים מהבית נשארו צרובים בנפשי. הייתי בטיפול ארוך שנים שבו למדתי לדבר מה שאני רוצה וצריכה.
ועדיין כל כך הרבה פעמים אני רוצה להגיד יותר, להגיד עוד.
לבקש לשים את הראש. להיות סתם ילדה קטנה. או זונה שלך. להגיד לך שאני רוצה שתשתמש בי כמו שאתה רוצה.
והמילים נתקעות לי בתוך החומות. הן לא יוצאות. וזה כל כך מתסכל. לפעמים רק הדמעות מדברות, הן מספרות את סיפורי. מוציאות את כל הכאב.
כמה הייתי רוצה להיות ילדה קטנה, בקוקיות. שתסרק ותרחץ אותי ואחר כך תשתמש רק בי בילדה הקטנה שלך. ואחר כך להתכרבל בך, תלטף ותקשיב לנשימות שלי.
