בפעם הראשונה שלי,
שישבתי מול מישהו הסתכלתי לו בעיניים ובכיתי.
בפעם הראשונה שלי,
שפשוט יכולתי להיות אני ולהגיד מה אני מרגישה.
פשוט להתקלף מול מישהו ולהיות אני.
ולהגיד כמה קשה לי לסמוך במיוחד כשאנחנו מאחוריי מסך. ובכלל קשה לי לסמוך אבל רוצה שתיתן לי יד.
לא מול יומן או מחשב, או בלוג.
להוציא את מה שיש בתוכי. להביא את עצמי כמו שאני.
זה כל כך מרגש אותי לבכות מולך ולראות אותך מביט בי.
מכיל אותי ומנגב לי את הדמעות. ולספר לך על כל הדייטים הוניליים שפאקינג לא קרה בהם כלום. ועל זה שאני בין העולמות כל הזמן. וזה פשוט מעייף. ובא לי לי להרפות ולהיות אני.
אומר לי שתהיה קשוח איתי כשצריך ותדע גם לשמור ולגונן.
זה כל כך להיוולד מחדש ולהיות אישה באמת לבכות לייד גבר ושאתה אומר לי שתהיה האדון שלי. ושאני צריכה לציית לך.
לשמוע את סיפור חייך. ולספר לך שנפגשנו בעבר בנסיבות אחרות (לא זכרת...)
אני בבית על הספה ויורדות לי דמעות. ואני יודעת שפשוט מגיע לי שיהיה לי טוב. ומגיע לי שיהיה על מי לשים את הראש.
ובעיקר שבכל הדרך הזאת לא פגעתי באף אחד. (גוסטינג למיניו) מי שקורא אותי תנסו להיות טובים.
לסיום: מי שמכיר אותי ביום יום לא יאמין שזאת אני שכתבתי את זה. ואולי זה כל הכייף?
