But in the end I cry for more

שיר כה ידוע - גם בתור מאזינה לא קבועה שלהם יודעת אותו בעל פה

מקשיבה למנגינה ולמילים והלב שלי רוקד והסרוטונין משתחרר ברצף

אוי אוי אוי אוי כמה שהיא יפה

מרגישה כאילו הדובר מדבר אלי, מדבר עלי

התמונה החיננית שאני מציגה

-

צעירה וגבוהה וגם מקסימה

ואין לה אודם (היא לא מוכרת עם עולם האיפור)

קמורה וגבוהה

במחלקה להלבשה תחתונה

של אמריקן איגל

בוחרת תחתונים צבעוניים חצי שקופים, עם פרחים 

(מבצע ארבע במאה, יחסית משתלם)

אין דבר כזה להיות הכי יפה בעיר

יש המון צורות ליופי והיא נהנית להעריך אותו

מה שכן

היא מודעת לאיכויות שלה,

יודעת שיש לה את זה

ואוהבת להפיץ את הבשורה.

צעירה, נדמית עדינה ועם משקפיים

הציעו לה המון אך היא סירבה בינתיים

אוח, כמה שהיא יפה

שיערות ארוכות מתחת לקו השדיים

והסיבות כל כך טובות 

לנשוך את הירכיים

אוח

כמה שהיא פיה

-

תודה על ההקשבה וחג שמח, ניינור

עשיתי לכם להתרגש?

ולהתראות.

תודה רבה ועד הפעם הבאה,

ניינור.

הוצפתי בריקנות.

הצורך להתבטא גואה 

אבל אין מילים.

לילה טוב, ניינור.

עוד קצת יותר משבוע וההכירות שלנו תהיה בת שנה.

כשרק נפגשנו הוא לא תיאר לעצמו מה הוא מכניס לחייו. בחיי שעשיתי לו בלגאן, אבל גם גיוונתי.

הצגתי לו עולם צבעוני, עם אנשים שונים משהכיר.

ביחד יצרנו שיח רגשי עמוק שפיתח את הרגישות הכללית שלו.

איני ראויה לשום "קרדיט" - זה התאפשר בזכות סבלנות אין קץ, נפש מכילה ומודעות גבוהה בהם התברך.

ילד טוב. ילד מתמסר.

רציתי לכתוב על הסופש איתו ועדיין רוצה אך לפתע גואים בי חששות מחוסר אותנטיות ויכולת הבעה.

מי שמחשיב את עצמו לקורא אדוק, או לחלופין סטוקר, יודע כמה אני מעריכה עור נגיס - 

עור רך עליו אוכל לממש את תאוותי הערפדית לנשוך ואת חשקי הסדיסטי לעזוב רק לאחר שההתקוממות מאיימת להפוך למרד של ממש.

בשבת סעדתי מבשר הטלה שלי. ואני בכלל צמחונית.

הוא התבקש לשכב על הבטן, לכאורה מנוחה, ולא ידע כמה אני מתכננת להתעלל בו.

זהו טקס קבוע. לאחר מספר נשיכות מגיעה הרגיעה.

עוצרת להתבונן בשקעים העגולים ובקווים בגוון רגיש שנותרו מציפורני, מעין שדה פרחים.

מלקקת את אותה אדמומיות, מצד אחד מרגיעה, מצד שני- מגרה.

הוא שלי. נתון לי.

ואני כל כך נהנית שאני מחליטה שכאן זה לא נגמר.

הגיע הזמן להתמסרות אחרת.

אני באה לקראתך, כאן לטובתך. אתה רק צריך לתת הזדמנות.

והוא נותן. יושב בפוזה הכנועה עליה פינטזתי.

מפקיד את עצמו בין ידי החמות שעולות ויורדות.

נשימות חדות, לא נשלטות.

במהרה יצטרף שמי אל מקהלת הקולות.

תודה על ההקשבה וערב טוב, ניינור. היה לי העונג (לענג).

החשכה בה חייתי כבר חודשיים נקטעה.

הוצפתי ברצון למגע, ביטחון, תשוקה.

ובכל זאת חששתי. כשזה נוגע למה אני באמת רוצה ומה מרגיש לי בנוח האסימון נוטה ליפול מאוחר מדי כך שאני רק חושבת שהכל בסדר ואז בעולם החלומות התת מודע מגלה לי אמת אחרת.

-

יש לנו את כל הזמן, יש לנו את כל הזמן. אביתר מהמהם ומרגיע.

אבל אני רוצה עכשיו, למי אכפת מההשלכות.

לך אכפת. אל תהיי פזיזה. את עוד תפגעי.

אז לא לאט, אבל גם לא מהר, בקצב שמרגיש נכון.

-

והקצב עולה כשהוא מפשיט ומוביל אותך להתיישב.

והמודעות נמסה לתוך הפה שלו כשאת דוהרת מעליו.

וגלים של חום וחשמל מתחילים לגאות בך.

ואת לא מפסיקה

את לא מפסיקה.

-

תודה על ההקשבה ולילה טוב, ניינור, שקמה לתחייה.

איך קורה שוב שאיש המקצוע שמטפל בי חורג מנהלים כדי לשמור על הבריאות הנפשית שלי?

- ובימים ההם בהם ניינור הצעירה מילאה את חובתה למדינה; והצליחה ניינור לבטא את מצוקתה ולבקש עזרה ונשלחה הקב"נה; והכריז הקב"ן: "שמעי ניינור זה לא פייר כלפייך הפגישות הדו-שבועיות האלו. מעכשיו מתראים כל שבוע".

הערכתי את ההחלטה שלו. זו הייתה תקופה קשה והרגש שיש מישהו שנותן לי אישור שהסבל שלי קיים מעבר לדמיון.

- לאחר ששוחררה ממסגרת א', ניינור נאלצה לחכות חודשיים עד שתתחיל את מסגרת ב'. ולמרות שכבר לא הייתה מחוייבת אליה, אשת המקצוע שטיפלה בניינור הציעה לקיים איתה מדי שבוע שיחת טלפון שלפעמים נמשכה כחצי שעה, על מנת לתמוך ולאזן, להקשיב ולייעץ.

זו הייתה תקווה שתהגשמה. אמנם הייתי יותר יציבה אבל לעבור ממסגרת אינטנסיבית לשום כלום הדאיג אותי טיפה.

- רק לפני יומיים זה קרה. מהלך אותו ניינור לא צפתה. המטפלת החדשה חלקה עם ניינור את מספר הטלפון שלה והוסיפה "תשמרי את זה בינינו, בכנות אני לא אמורה"

התרשמתי מהיוזמה אבל הפעם גם צחקתי בלב, זה כבר מעט אבסורדי לטעמי. והייתי רוצה לאמר שאני לא זקוקה אבל להיות כנה? יש דברים שמכבידים עלי וחשש גובר שחלק מהם אני פשוט לא זוכרת.

פוסט זה לוקה בחוסר אירוטיות. אבל, היי, כל הכבוד לכם, ידעתי שאתם מסוגלים.

תודה על ההקשבה וערב טוב, ניינור. שהשם שלה חזר פה יותר מדי פעמים.

התפוצץ לי בפרצוף

וניסיתי לעצור את הדמעות

אבל לא הצלחתי

הלבשתי אותך בבגדים שעזרת לי לבחור מתוך הארון שבחדרי.

תחתון טורקיז, הצבע האהוב עליך.

שמלה אדומה כהה עם כיסים ושרוולים ארוכים. לי היא גורמת להראות כמו ילדת אולפנה ולך? חושני, מלא תעוזה.

נהניתי לראות אותך ככה, מתקשה ומתקשה (שימו ❤ משחק מילים) להתחבא מאחורי התחתון.

נהניתי להפשיט ולשחרר אותך, לגעת, לראות אותך פגיע, מרשה לי לשחק בך.

ביקשת לחדור אלי. מצאתי את עצמי מהססת אך עניתי בחיוב.

כמה דקות לתוך זה אני מרגישה שלא נעים לי ומבקשת לעצור.

אנחנו שוכבים, מחובקים. אני בוהה בריק, נמנעת מהמבט שלך.

טשטוש מציף את העיניים. רגע מה, לא, למה את בוכה?

הטון שלך הופך למודאג כשאתה שם לב.

אני בעיקר מבולבלת ולא יודעת מה לאמר.

אתה אומר שזה לא משהו שאנחנו חייבים לעשות, אני מתרגשת וזרם הדמעות מתחזק.

לפני שבועיים שוחחנו שוב על מה שקרה. 

שוב בכיתי, עם הבדל אחד.

אלו היו דמעות של הקלה.

אותו יום לפני חודש היה הפעם האחרונה שעשינו את זה.

מאז הפסיקו לרדוף אותי אותם חלומות זוועה.

חלומות בהם אני מותקפת בניגוד לרצוני,

חלומות מהם אני מתעוררת טרודה.

כבר תקופה שאני חולמת על תקיפות מיניות.

הסנסציות כל כך אמיתיות.

אחרי הכל מכירה את התחושות.

משחקים בי בלי להתחשב במה אני רוצה או לא.

וזה מרגיש כל כך מציאותי.

האחד הכי עוצמתי היה לפני שבועיים, כששכחתי לקחת תרופות. שוב ושוב דחפו לי אצבעות או איברים לפה, שוב ושוב הצלחתי לברוח למקום בטוח, שוב ושוב מי שחשבתי שמגן עלי הפך לתוקף. ולא. הצלחתי. להתעורר.וכשכן? רועדת ומכוסה זיעה, לא בטוחה אם חולמת או ערה.

תודה על ההקשבה ולילה טוב, ניינור. לא מרגישה משהו.

תוהה אם המנוי הזה מרדד אותי.

מוטב שייגמר.

אבל עד אז אמשיך במתכונת ההומור.

תודה על ההקשבה ולילה טוב,

ניינור. קצת בודדה הערב.