עוד קצת יותר משבוע וההכירות שלנו תהיה בת שנה.
כשרק נפגשנו הוא לא תיאר לעצמו מה הוא מכניס לחייו. בחיי שעשיתי לו בלגאן, אבל גם גיוונתי.
הצגתי לו עולם צבעוני, עם אנשים שונים משהכיר.
ביחד יצרנו שיח רגשי עמוק שפיתח את הרגישות הכללית שלו.
איני ראויה לשום "קרדיט" - זה התאפשר בזכות סבלנות אין קץ, נפש מכילה ומודעות גבוהה בהם התברך.
ילד טוב. ילד מתמסר.
רציתי לכתוב על הסופש איתו ועדיין רוצה אך לפתע גואים בי חששות מחוסר אותנטיות ויכולת הבעה.
מי שמחשיב את עצמו לקורא אדוק, או לחלופין סטוקר, יודע כמה אני מעריכה עור נגיס -
עור רך עליו אוכל לממש את תאוותי הערפדית לנשוך ואת חשקי הסדיסטי לעזוב רק לאחר שההתקוממות מאיימת להפוך למרד של ממש.
בשבת סעדתי מבשר הטלה שלי. ואני בכלל צמחונית.
הוא התבקש לשכב על הבטן, לכאורה מנוחה, ולא ידע כמה אני מתכננת להתעלל בו.
זהו טקס קבוע. לאחר מספר נשיכות מגיעה הרגיעה.
עוצרת להתבונן בשקעים העגולים ובקווים בגוון רגיש שנותרו מציפורני, מעין שדה פרחים.
מלקקת את אותה אדמומיות, מצד אחד מרגיעה, מצד שני- מגרה.
הוא שלי. נתון לי.
ואני כל כך נהנית שאני מחליטה שכאן זה לא נגמר.
הגיע הזמן להתמסרות אחרת.
אני באה לקראתך, כאן לטובתך. אתה רק צריך לתת הזדמנות.
והוא נותן. יושב בפוזה הכנועה עליה פינטזתי.
מפקיד את עצמו בין ידי החמות שעולות ויורדות.
נשימות חדות, לא נשלטות.
במהרה יצטרף שמי אל מקהלת הקולות.
תודה על ההקשבה וערב טוב, ניינור. היה לי העונג (לענג).
