הפעם התחלנו אחרת, ללא טקס. מה כן היה? החלפת מבטים והנהון קל. הגיעה העת, זה הזמן.
ניגשת למחשב והפעלת את הפלייליסט, בכלל שכחתי שהייתה מוזיקה ברקע בפעם שעברה.
רק לפני כמה דקות סיכמנו שיחה ארוכה על ההגדרה שלנו, מה מתאים ומה פחות בתוכה.
מאוד ריגש אותי כשהוא אמר שבפנטזיות אני רק איתם והם מחליטים עם מי אני בתקשורת מינית ולאן אני יוצאת לבלות כשזה בדס"מי.
כיף לדעת מה הולך בראש אבל טוב להיות מחוברים למציאות ולמה שנכון לסוג הקשר.
אחרי הפגישה הקודמת שלנו, דאגתי ליידע אתכם כמה אני רוצה להרגיש את השפתיים שלכם על שלי, ליזום נשיקה, להיות עם חופשיות תזוזה ולנשק בצורה פעילה.
לא קיבלתי תשובה ברורה אם ביצוע של כזה אקט הוא לגיטימי, אז המתנתי בסבלנות ובינתיים הכנתי את עצמי נפשית לאופציה שפחות יתאים.
רק כשעמדתם מולי בתור טלר ולי הבנתי במה עולה לי הבעת רצון שכזה, שעל מנת לקבל את הנשיקות בהן אני כה חושקת אני צריכה לאבד את זה.
כשהפה שלי הוצמד לפטמה המושלמת שלה הקדשתי לה את אותה תשומת לב שייחלתי להעניק לשפתיים שלה.
נשיקות קטנות ועדינות, מתגברות, מתעצמות. הלשון מצטרפת ומפעילה לחץ, עוטפת.
-
יש שתי סיטואציות ספציפיות מראשון בערב שלא מפסיקות לרוץ לי במחשבות. עד שלא אעלה אותן על הכתב לא יושלם תהליך העיכול מולן.
בהן בחרתי להתמקד היום:
הכי קשה עבורי בסשן היה ההצלפות האכזריות שקיבלת ממנו תוך ההתרפקות עליה.
זה היה דומה לרגע בהתחלה בו לחי אחת שלי נחה על כף היד הרכה שלה והשניה ספגה סטירה ועוד סטירה ועוד סטירה.
יש משהו מערער בדיסוננס בין נחמה לכאב.
שכבתי על הבטן, הישבן מוגבה בעזרת כרית, פני קבורות בירך שלה והיא מלטפת, מספקת מקום בטוח.
קיבלתי הצלפות. עוד ועוד הצלפות.
שוט רכיבה, פלוגר, ספנקר, זנב דרקון - כל אחד מאיים בצורה שונה. אחד ממוקד, האחר צורב, עוד אחד מתפזר שווה.
אמרתם שאני מתמודדת יפה אבל צריכה עוד ללמוד להתמקד, להכיל, לתת לכאב פרשנות חדשה.
הוריתם לי לנשום עמוק, להרגע, להתרכז בתחושה במקום מסוים, עודדתם אותי לא להגביל את התגובה.
מצאתי את עצמי מאותגרת בצורה חדשה, פחות זזה, יותר צועקת, מתייפחת בקולי קולות, כמעט בוכה.
זה היה גם השלב בו ריחפתי הכי גבוה וחוויית את הספייס בעוצמה.
מאוחר יותר לי שיתפה שהרגישה שאני על הסף ובתגובה עטפה וליטפה אותי עוד יותר.
אחרי שלקחנו הפסקה קלה של חיבוק וכוס מים שהגשתם והוריתם שאשתה עברנו לשיבארי.
הפעם התמודדתי עם קשירה יותר קשוחה מההתנסות הקודמת.
ישובה על המזרן, עם רגליים משולבות, סובבתי את הכתפיים אחורה וקירבתי את השכמות, כל יד מחזיקה מאחור במרפק הנגדי, הוא קיבע אותן בטי-קיי אותו הוא חיבר לרגליי ומשך קדימה, יוצר קשירת קרקע שמחייבת אותי להסתכל מטה.
כל אותה העת היא מתבוננת עלינו ומדי פעם המבטים מצטלבים ונשארים, בוחנים.
לי אוהבת להסתכל על טלר מתעסק במלאכת הקשירה.
אני עוד לא מבינה את משמעות ההגבלה בה אני נתונה, אבל אני לא דואגת, תוך דקות ספורות אדע.
אתם מציגים לי את הגאג, הוא שחור ורך, פחות מאיים ממה שדמיינתי, אבל בהחלט עושה את העבודה.
טלר מתרגל איתי איך מבקשים לעצור ואנחנו ממשיכים.
הכל מאוד רגוע וההבדל היחיד הוא שכבר אין לי את היכולת לדבר, לקחתם ממני את האופציה.
עוד סוג של איבוד שליטה על עצמי הוא שקשה לבלוע את הרוק המצטבר והוא מאיים לנזול מפי.
הוא מתחיל לגעת לי באזור רגיש, מבהיר שאין לאן לברוח.
אני מתחילה לנשום קצר ומהר, להוציא קולות של תלונה תוך כדי שאתם מדברים ביניכם על לחנוך את מתנת האירוסין שקיבלתם ממני - נר למשחקי שעווה.
מצד אחד הרעיון מלחיץ אותי, מצד שני אני לא מתנגדת, מצד שלישי אין לי איך פאקינג לספר. אני מחוץ לדיון וזו חוויה חדשה.
הגובה ממנו נוחתת הטיפה משפיע על עוצמת הכאב וההפתעה. כל אחת צורבת ומקפיצה, מה שמחדש את המודעות לנוכחות של החבל סביבי.
רק כשהסירו אותו הבנתי איזה שחרור נפשי הקיום של הגאג עלי הביא.
לפעמים כשאני נרגשת או נבוכה אני ממלאת את השקט ברצף בלתי נגמר של מילים שנובע מהמתח ותחושת אחריות על הסביבה שאני ממציאה ביני לבין עצמי.
כשהם לקחו ממני את יכולת הדיבור נוסף מימד של שלווה. לא הייתי טרודה ולא היה ממה לדאוג, כי כרגע מחליטים בשבילי. אני משוחררת, אין צורך במילים שלי.
אני רוצה להבהיר, ביום יום מאוד חשוב לי להיות מסוגלת לדבר, להחליט מה אני אומרת, כמה ולמה. אבל כאן זה היה שונה, הפוך, רגע כל כך חשוף בו אני נותנת את עצמי לכם.
זו הייתה חוויה תרפית עבורי.
תודה על ההקשבה וערב טוב,
ניינור
צמאה לעוד
