לא יודעת איך לעכל או איך לכתוב, בכל זאת אנסה.
מסתכלת על קשירות שקשרת אותי, חברות, אחרות, את עצמך.
זה כל כך מוזר. היד הזו, שבקיץ שעבר הייתי מתבוננת בה, אוחזת בהגה, במשקה אנרגיה, בחבל, במספריים, בסנטר שלי, מנחמת אותי..
היד הזו איננה עוד. פיזית היא קיימת, קבורה באדמה. אבל זה כבר לא אתה.
הלכת, בחרת ללכת, יש משפחה ויש ילדים ויש אנשים קרובים.. אז למה?!
זו זעקת זעם, לא שאלה. אני לא זקוקה לתשובה.
עברתי על הארכיון שלך, היית כותב המון. קראתי כותרות שהענקת לפוסטים, אל חלקם נכנסתי.
יש לך פוסט עם הכותרת "הלכתי לתלות את עצמי.". גיחכתי במקום לדמוע. זה בדיוק ההומור שלך.
יש את הפוסט "כשרע לכם, דברו על זה.". הוא הרגיש כמו שיעור שלימדת את עצמך וניסית להעביר הלאה.
אני רוצה לסטור לך את הפוסט הזה בפרצוף ולרענן לך את החומר אבל אתה כבר לא כאן. ענני צמר הגפן המתוק היו סמיכים מדי.
הפוסט "מתחביבי: לקשור.". היית יוצק פסלונים וקושר, שיבארי מוקטן.
התלבטתי אם לקנות אחד מהם ביריד הדוכנים לפני כמה חודשים. זו גם הייתה הפעם האחרונה שהתראינו, לגמרי במקרה.
והאחרון שנכנסתי אליו "סינקופה ואזו-ואגאלית?". קריאה שהעלתה חיוך, זיכרון מהפעם הראשונה שלי איתך בסטודיו.
היית צריך לגזור את החבל.. הרגשתי כל כך הרבה אשמה ואתה הבהרת לי שהבטיחות הפיזית והנפשית שלי חשובה יותר ממנו.
עזרת לחוויה להתקבע בגוונים בהירים במקום להצבע שחור. בקיץ ההוא הגעתי איתך לסטודיו עוד מספר פעמים.
אין לי איך לסכם, לארוז יפה ולקשור בסרט. אני לא רוצה להפרד סופית.
אקח את הזמן, אקרא עוד, אמשיך לתת לעיניים לבחור כותרות.
תודה שקראתם, תקראו גם אצלו, אותו.
ניינור.
