העין הסקרנית שלי, מתעתעת בין הצפיות שכאן צפיתי,
בסיפורים כואבים מלאי מפרצי בכי מסוימים, מלא מדברים אבל לא מספרים כל העלייה מן המשבר,
אני אספר לכם משו שאני למדתי במשברים שצלחתי לחצות, ולהרים את הראש,שלמדת ללכת, אחריו.
שמחה ,עצב וכעס בונים פה את ההרגשה,
תבואו לעצמכם כאילו אתם רואים את עצמכם, מבעד לעיניים יפות או לכאבי משברי הלב,
יש אנשים שחושבים שהפגנת רגשות,זה ילדותי
לא כי כך חינכו אותם אלא, כי נתנו לנו לגיטימציה שלבכות זה חולשה,
זה לא חולשה, זה גבורה,ואומץ.
אמרו לנו מגיל קטן שלשמור בבטן זה אינו נחוץ,
אז,למה אנחנו עושים זאת בלי לשאול או לחשוב פעמיים..
שאלה שעד עכשיו כל כך הרבה תשובות, אך ממשיכים לאכול לעצמכם את הלב.
העין הסקרנית שלי, מעולם לא הייתה חדה כל כך להתנהגות שאני צופה באנשים,
מרתק ומכאיב,
תנו לעצמכם להשתחרר מקווי ההגדרות,
ואם כואב אז פשוט תבכו
❤
