אתה זה שהלכת אחרי הכוס שנשברה,
היא נשברה בדיוק באמצע,ואתה זה שאמרת תדרכי על חלקיקי הכוס, תעצימי כאב ותתרגלי אליו.
תתרגלי אל התחושה,תתמכרי להרגשה.
אתה זה שנתת לשדים שלי לאכול ,ולגדול.
נתת לי להרגיש בקצה העולם,שהרגשתי סוף העולם.
נתת לי לחצות מבין לאגרסיות כאב מצטבר,
ועוד חלון נסגר לי מבפניי,והנה הצל.
הייתי בשבילך מסך שחור משנות הביניים,כשהיית בשבילי מסך אייץ די.
הייתי אומרת שכאב זה תחושה זמנית והיא אכן כזאת, הפואמה שכתבתי היא לא עליי, היא על כאלפיים נשים מוכות,
שמתאהבות,נסגרות,הוא משמין אותם בכח כדי לגרום להיות להיות עלה נידף ברוח,שאיש לא יסתכל עליהן, המסכות היפות שהוא או היא מביא\ה לך בתחילת הקשר,
עד הפצצה הראשונה, ואז לשניה ולשלישית וכך הלאה.
מכה ועוד מכה,המכה הראשונה עם חגורה,המכה השניה היא לכי תדעי היכן תקבלי
ומה יצוץ מן העשן שמתנדף ברוח הקיץ,
את רק זוכרת ששמת מלא מייקאפ בעבודה באותו יום שאף אחד לא יראה אותך מפוצצת סימנים כחולים,אדומים,צהובים,וכחולים בכל הצבעים
ואת,מתפוצצת מבפנים, רגעי השכלתנות לא קשובים, וכשאת חוזרת מעבודה לילדים.
הילד שואל :"אמא מה הסימן הכחול על הפנים?"
את נושמת לרווחה עם אבן ענקית בגרון
"כלום מתוק." ונחנקת מבפנים.
את משכיבה את הילדים לישון, החברות מתקשרות לדעת איך עבר היום, ואת מבלפת על בעלך כמה הוא אוהב ומכבד אותך,
את זורקת את הטלפון על המיטה ובוכה, שמה? מה? מה עשית רע.
אני נכנסת למקלחת מורידה את האיפור, מסיימת מסתכלת למראה רואה את גופך מוכה,ולוקחת אופטלגין לפני שהוא מגיע שלא יכאב.
הוא פותח את הדלת, מסטול שיכור,
צועק מקלל, מרביץ וצועק.
ואת כמו ספוג,סופגת וסופגת,
נעלמת, לתוך הסיפורים שסיפרת לעצמך,
אבל רק את יכולה להציל את עצמך.
והוא לחץ על כל הטריגרים כשאת נלחמת,לוחמת,נעלמת.
נעלמת לכאבייך,וכשאתם כבר במיטה?
את שומעת את נשמותיו, ומפחדת להתקרב.
מסתכלת על פנייך ,ורואה כאב.
הקטע הזה שכתבתי,מוקדש לכל מי שעברה התעללות או עבר, להזכיר שזה לא בדסמ, זה בהמות,
את לא בובה,את אישה, האושר שלך הוא תמיד בידיים שלך.
