שאני שותקת בין לבין דיאלוג,אני קודם כל מקשיבה לי,השקט הזה של ההיכרות ,מילים בין מילים מתעתעים בנפשי אליו,
ואני נעלמת בין המילים,אולי הוא שמע אותי מצחקקת קצת שכאב לי לאחרונה,אבל הכאב הזה מוציא ציחקוק קל ומתגלגל,
רוב החברות הונילות הקרובות שלי מתארסות,ומתחתנות,ואני?אני רוצה להצליח,לפעמים אני נזכרת במה שאבא שלי אמר לי וחוזר על זה כל פעם
"תכבשי את העולם,אני מאמין שאת מסוגלת"
ואני,אני חושבת על כיבוש לבבות,כיבוש יעדים ומטרות,ואני נלחמת לי בכל הכח ,ואני אני חושבת לעצמי אם אני אוותר,אסור לי וישר חושבת לי על מטרותיי הרבות,
ישלי מטרות,ושאיפות ואפילו חלומות.
לפעמים החלומות האלה הן כל כך ריאליים, שאני יכולה לעשות הכל, ללמוד לחקור ולגדול,יש את האנשים השלילים שיושבים בסוף יום בבית קפה ומרכלים לשון הרע על אנשים.
כמו קבוצת מלרלרים,אני לא אוהבת את זה ולא זה לא מושך אותי,לשון הרע עשוי מכל כך הרבה שינאה פנימית ובזבוז כוחות ומיותרים,
הריאליזם בזה שזה אינו חדש,אני עוברת לי ליד פאב ברמת גן ורואה את החבורות האלה כל הזמן אחרי ולפני המכון,כאילו בשבילהם הזמן נעצר ורק זה מעניין אותם.
לירלורים,לירלורים,וריכולים,אני אוהבת לתת לכל אחד חופש ביטוי אצלי כשאני מקשיבה למילותיהם,כל משנה מי, פעם פתחתי בשיחה עם עולה צרפתי.
סיפר לי על הגזענות והאנטישמיות בצרפת,ואני מקשיבה כולי אוזן כאילו מרותקת, והוא מדבר ומדבר ומדבר,ומה שקלטתי לפתע שבמקום לומר לי עד כמה יפה היא צרפת,
ומה יש בה,הבנתי רק שיש רוצחים מוסלמים שמחכים ליהודים בסמטה חשוכה, שמתי לב שזה לא בר אופציה חיוביות פה בסיפור ,ואז שהוא סיים את דבריו העולה מצרפת שישב לידי וליד אמא שלי עם בנו,שהוא מתוסכל,מפחד,ואפילו רעד קצת שדיבר,אני אוחזת לו בכתף ואומרת "אדוני,נסה להסתכל על הרגעים היפים בחייך, אנחנו לא גיבורי על ואותם אנחנו בחיים לא נוכל לשנות,תאהב את בנך,תאהב את אישתך, ואל תכנע לריכוליות שאומרים בחדשות עד כמה המוות קרוב"
הוא חייך לעברי האיש הנחמד ובנו הודה לי על המאמץ וההקשבה,אני זוכרת שפשוט הייתי יושבת בפאב לבד עם משקפי שמש וזקט מגינס,מזמינה קפה וכותבת וכותבת כאין סוף מחשבות.
האיש הזה הוא אחד מכמה ומכמה מקומות טובים,שתראו את האופטימי ונסו לוותר על הפסימי והרדוד,
שהייתי יושבת שם,פגשתי אישה מאנגליה אוהדת פינק פלויד ואהבת הארץ, שרתי לי 
אני ועובדים ניגנו לנו בגיטרה ופתחתי בקול ושרתי לי,
היא הסתכלה לעברי ובכתה,ומחאה לעברי כפיים, אני בהלם.. ככה למס דק.
אילתרתי לי כמה שורות באנגלית,והיא בוכה כאילו שרתי שיר שלם על תקופתיי הרבות, היא נגשת לעברי,ואומרת לי שאני חייבת לעשות עם עצמי משהו,מעודדת אותי להצלחה תוך כדי הדיאלוג באנגלית שהתיישבה לידי,ועישנה סיגריה בכדי להירגע, את חייבת לשיר,עם ביטחון,עם אהבה לעצמך,אל תוותרי לעצמך על החלום שלך,את מיוחדת במינה.
ואני..מתרגשת ,היא לא מכירה אותי.
איך היא יכולה לומר סתם ככה שאני מיוחדת? אני מחייכת חיוך רחב וגאה,ואני אומרת לה תודה על כך ועל המחמאות מאז אנחנו מדברות דרך הווצאפ,אני והדממה שלי.
המחמאות מאנשי עוברי אורח, ההקשבה,הכפיים,
אני מתגעגעת לתחושה , ואני לא מוותרת הפעם.
לא משנה מה.
