כשאני קשורה,שוב.
אני מרגישה את הכאב הלוחץ על המקומות הספציפיים שאני חווה,אני נזכרת באיזה פלאש באק,לאחור ומפנימה כל מחשבה וצעד שהייתי מבצעת.
כאילו נסעתי בזמן,ועוצמת את עיניי,כדי לתת לכאב מקום בהוויתי,ואני אני מתעופפת לי כמו פרפר אל העבר,רואה את הטעיות שביצעתי, ונאנחת,משחררת ונותנת לכאב הזה לסחוף אותי איתו, העוצמה של המתיחות של הגוף מכל מיני פוזיציות והתחכמויות עם הגוף והתודעה שלי,מביאים אותי לסוג של מנוחות, אני מסתכלת על ידיו ועוצמת עיניים. ככה אני,באוויר בסוג של ספייס אווירי,רגועה.
אני שומעת צחקוקים,בכי,אנחות,אבל אני לא מגיבה,אני מתמודדת,בתחושות האלה וברגשות שאני חווה,לפעמים יש תקופות שהתחברות לעצמך היא סבל,לדעת לקבל את הטעיות שביצעת ולהעביר אותם לסליחה פנימית, ופשוט לשחרר,
לשחרר אותם ממך,בכאב,בדמעות,בסבל,ובמחשבות מתעתעות, אבל בסופו של דבר,זה משתלם.
הידע על הכאב שלך גדל וגדל ונפתח לכל מיני מקומות בתודעה של עצמך,החופשיות שאת ארוזה כמו מתנת ימולדת,יש בזה סבל מסוים,יותר נפשי אצלי,אני זוכרת המון מכות בעבר שהיו לי,למה בעצם התחברתי לאנשים מסוימים,ומשלימה לי את השאלות שלי מתשובות משלי, בסהכ טוב לי, מה שמזכיר לי הרצון להיות אני תמיד.
תחושת הספייס ניתקה אותי מהמציאות העגמומה של הקורונה והניפה אותי לחשוב על הצלחה הפנימית שלי,ככה כמו בובה הרגשתי בין החבלים,שכואב לה אבל היא בשלה ,במחשבות ,בהוויה,בנשימות ובתחושות.
והתנוחות לא נוחות לרגליים,ואני מרגישה קפיצות ורעידות מהשרירים, של כזה "שחרר אותי".
ואני מקשיבה לנשימות שלי ועוצמת עיניים ברגעים האלה,ומעופפת לי לאיזה חלום מתוק או דמיון מודרך על ידי הכאב בכדי לשחרר את חבלי העבר מליבבי,להוציא אנשים ולשחרר אותם,בלי הרבה דרמות מיותרות, פשוט להיות אני.