הן מתעפפות להן,בצבעי הקשת המסנוורים.
והכל חשוך מסביב, צבעים בוהקים בחשכה מוחלטת.
הן עפות בכל החדר החשוך ,ואני מסתכלת בנחרצות איתנה
על הצבעים והיופי ,והמחשבה היחידה שמתרוצצת בראשי,
היא להסתכל על היופי המרהיב שמסביב,זה מזכיר לי,
הצבעים,הריחות,הצלילים.
שגם במורד הכי חשוך וקר,ואפל -יש תיקווה
כמו הגחליליות הצבעוניות, המסנוורת המעופפות להן בכל קצוות החדר,
היופי שבאפלה,ובאפלה שביופי.
והחדר שלי כיער,נוטף חושים,סינוור תשוקות
בחשכה מוחלטת, במבוכי נפשי מסתגרים ומתפרצים,כמו הרוח שעל העצים המרקדים
והידיים שלי מחבקות סביבי בתשוקה,היא עושה אהבה עם עצמה.
אהבה בלב שלה, והגחליליות סביב סביב והיער מואר באור וצבעים.
ואני מקשיבה לקולות מרהיבים של הטבע סביבי,
והרעש,לא איחר לבוא במחשבות,אני המרכז,והחדר הוא התכלית.
חדרי החשוך המלא אורות,צבעונים ומסחררים.
וכל האנשים שבאו לראות,בסופו של דבר רואים,
רוצים את הגחליליות,והגחליליות בורחות להן-כמו הציפיות הרבות שהיו לי מאנשים סביב סביב.
אבל חזקות,ואיתנות,ומתרוצצות מאחורי במסווה צבעוני,ואני חזקה יותר.
פותחת במזמורים באפלה, כשירת בת ים הקטנה
אני מתעופפת בין מחשבה למחשבה.
