אני יושבת שם,מסונוורת.
על חוף הים, ומסתכלת על הזיכרונות לאחור כאל מין רולטה,מסתובבת ומסתובבת ולא עוצרת
החושים הפנימיים ואינטואיציה שלי מרחפים ואני נזכרת באקסית האחרונה שלי,היא הייתה מכנה אותי כבת ים הקטנה.
אני זוכרת שלקחנו מלון ליד הים בתל אביב ,עישנו סיגריה עם כוס יין על המרפסת ,וקישקשנו לנו על אהבת הנשים שיש בנינו
אני נזכרת בהרגשה השונה הזאת של אהבת אישה,וכמה שהיא אהבה אותי.
איך היא הרגיעה כל פיסת ופיסת מחשבה טורדנית שיש במוחי,שגבר בחיים לא אצליח.
ואני מהופנטת חושים,מעופפת לי בין רוגע ושלווה בין זרועותייה המחבקות, עבר כ5 שנים מאז שהייתי עם אישה בפעם האחרונה.
הצהרתי על עצמי כבר מגיל 14 בזמנו, שאני לסבית מוצהרת, והאמת היציאה שלי מהארון,הייתה תפיסה בין חדרי המיטות עם האקסית המיתולוגית שלי
ששמה מור, מור אהבה אותי ללא תנאי,הסתובבה איתי בבית הספר בהחזקת ידיים ונשיקות על הצוואר.
כמובן,אז פעם היה לזה מחיר כבד בין ילדי הבית ספר,אבל אז לא היה לי אכפת ולא היה לי חשבון לא לאף אחד.
מור אהבה לשחק בשיערי הארוך ולחבק אותי מאחורי הגב ,כמו בסצנה בטיטאניק על הסירה.
והרוח מתעופפת בין קצוות השיער שלי בגינה הציבורית שליד הבית שלי, ואני מהרהרת לי במחשבות
מאז שחזרתי מאמסטרדם,הייתי עם אישה אחת שנכחותה הייתה גברית להפליא, שיער קצר,עיניים כחולות ושפתיים יפות ועבות,
היא אהבה אותי ללא תנאי,הכרנו תחת האישפוז הכפוי שהכניסו אותי,שם עברתי את המשבר הכי גדול ,והכי מרתיע.
ושם הכרנו, שראיתי אות בהתחלה הלב שלי דפק על 200,כולי צנומה ורזה מסתכלת בעיניים עגולות וירוקות אל אותו בחורה שגנבה את צומת ליבי.
ואז,לא הייתי הכי חדה בגלל הכדורים האיומים שדחפו לי, קלונקס אחרי קלונקס.
ותרופות הרדמה של סוסים, באחת מהפסקות פשוט באתי אליה ורקדתי על ברכייה, לא היה לי אכפת מאנשי הצוות או מהרופאים רק להיות קרובה אליה במקום מסוים.
ואז שהיא יצאה למחלקה הפתוחה,,ליבי נשבר אך לא נתתי לעצמי להישבר, המוח חזר למקום.
ואני מעורערת ולבד, אני זוכרת שניסיתי לברוח אלייה מהמחלקה הסגורה, ואני צועקת את השם שלה.
שמו עליי כותונת משוגעים,וזריקת הרגעה בטוסיק והביאו אותי לחדרי במחלקה כדי להירגע.
ואני, אני נכנסת למוד של סכלה נפשית, ובוכה.
מה רציתי עד כדי כך להיות קרובה לאותו אישה שנתנה לי ביטחון ברמות מטורפות,ואהבה מרגיעה שגבר לא יכל לתת.
מאז, השתחררתי,הושכלתי ואני והיא קבענו להיפגש אחרי כל הדרמות של בית החולים תל השומר,
וכאן נסעתי אלייה ברכבת עד כפר איזון, היא עשתה את התוכנית 12 צעדים.
ועוד כחודש היא השתחררה, ששתינו השתחררנו היה לנו רגעי בכי על כל מה שעברנו ותהינו,שעכשיו אין מי שיעצור אותי או אותה
רצתי אלייה בחיבוק בין ידייה, ואני נשברת לרסיסים
תוך כדי שאני בוכה מהתרגשות, היא לוקחת אותי לכיוון החוף ואני מסתכלת על הגלים שנשברים במזח,
כמו על המשבר הזה, שככה שאנחנו בחוץ זה כמו גל שנשבר, בלי שעות ,בלי קריאת לסיגריות,בלי תרופות.
רק אהבה שלי ושלה הייתה שם, מול הים, מול השקט,
אני מצחקקת שאני כותבת את זה, תוך כדי אני נזכרת בקופסאת העץ מלאת הצדפים שהיא הביאה לי, כי זה היה מרגיע אותי.
קופסא מעץ,מלאת צדפים בכל מיני צבעים וצורות ,
אני זוכרת שצחקתי איתה על צדף ג'ינגי.
ואנחנו צוחקות ובוכות על כל הדרך שעברנו,
ואני נזכרת בך עכשיו,ולא מתרחטת על אף שנייה.
ומאז וממך,יצאתי עם גברים כל מיני, יפים,פחות יפים,מכוערים,סתומים,
אבל אף גבר עד היום לא נתן לי את השקט שאת נתת לי להרגיש,או לקבל.
משו שגברים בחיים לא יצליחו להבין,על אהבת נשים.
או לפחות האהבה הישנה הזאת,ביני לבינך.
