לפני כמספר חודשים, עוד לפני הקורונה העכשווית,הייתי מטיילת ברחבי תל אביב,דיזינגוף ומשם חותכת לים בפרישמן.
הייתי מסתכלת על הגלים ונותנת למשו דומיננטי לצאת מתוכי,הייתי הולכת על החול ברגליים יחפות עם איזה זר פרחים שקניתי מאיזה בודקה בחמשה שקלים,
ונסחפת עם הזיכרונות על תקופות ונותנת להן לצאת ממני,גל אחרי גל.
לפעמים הייתי רואה רעות, נזכרת באותה בחורה שנישקה אותי למען איזה שלישיה איתה ועם החבר שלה, נשקה לי באחת המסיבות שיצאתי על השפתיים, ואני קצת הייתי בהלם למס' דקות של דממה,אותו גבר מסתכל בהערצה נרחצת למעשה הזה,ואני אני רק חושבת שהנשיקה הזאת גרמה לי יותר מידי, מחשבה.
מחשבה אחר מחשבה מתרוצצות בראש למטרה נחרצת, לגלות למה המיניות שלי חסומה עם קירות בטון מאז אותן יציאות,בילויים, מסיבות.
באותו רגע אני נזכרת שאותה בחורה הייתה מסוממת,צוחקת ועליזה ממש תרבות האמדי, ואני?אני נגד.
סמים בכל פינה ,אמדי קוקאין וגם גראס כל שלושת אלה הן דרכי בריחה, להתמודד עם הכאב שלא מרגישים אותו כלל בעקבות הסם.
שתייה מרובה של מים כדי להיות קרוב יותר מתמיד למוות של עצמך, אובדנות, זה אצלי סמים.
רוב האנשים שיצא לי לשרת באותו תקופה שאני הייתי עובדת בפאב בת''א, הרוב בורחים.
לתוך חור שחור מלא כאוס ומרמה , הבריחה נותנת לגיטימציה לראות דברים בעקמות,
מסלולים שלא ברחתם אבל זה המסלול שהגעתם, התחרפנות ואיבוד הקרקע הבטוחה,
להיות רזה מסמים, זה לא כמו להיות רזה בטיבעיות של העולם, הבריחות ההזויות של החברה העכשווית מדאיגה אותי.
קוק פה קוק שם
גראס פה גראס שם
גם הרואין משחק פה תפקיד.
עוד קצת סמים, ועוד פעם על גבול הקו המוות לבין החיים.
רוב הקהילה בורחת מכאב,מהגבולות, מהמיקום הנכון של הדברים.
לרגע זה מתחיל בצחוק, ואז בפסיכוזה על עצמך.
ואני בין גלי הים, חושבת על אותה בחורה באותו התקופה מנוצלת מלומדת על סמים ,והבעה ריקה.
ישלי רק לקוות שהיא בחיים, בריאה ושלמה.
IC3PEAK - Плак-Плак (Boo-Hoo)
