אני במיכל המחשבות האין סופי, מטיילת לי ברחבי התודעה הפנימית והחיצונית
אני משקיעה אין סוף מחשבות על שאלה אחת ''מי אני באמת?''
המחשבות האלה עם השנים מביאות תוצאות על גבי תוצאות, לפעמים טובות ולפעמים קצת פחות.
אני משקיעה באופי בדיוק באותו איזון על החיצוניות שלי, מנסה באיזשהוא מקום לפנות אל תוך עצמי ממש.
סיפורים של אלף ואלף בלילה, פעם קטעים שהיו מעורפלים או חסרים שבו אליי , ואז אני בונה את הסיפור טוב יותר,מוצלח יותר
עם הבנות אחרות, עם תהיות משונות, ועם מקום של השלמה עצמית ומובנת יותר.
פעם שהייתי מסתכלת על התמונות שלנו, הייתי עם עיניים בוכיות ועצובות, והיום אני כבר לא בוכה, אני שלמה עם זה.
אנשים שאיתך רק ברגעי עלייה, ובירדה הן מתעופפים כמו אלפי חתיכות זכוכית שנשברת על הריצפה,ואז אתה מבין
שרגעי השמחה האלה של האמת שמסביבך בונים אותך , ונותנים לנו אלפי הבנות אחרות על מי שאנחנו לעצמנו בפרט, לעולם השליטה העדכני
מה שבנה אותי זה נטו אני, לא אף בנאדם שיסב לי רע או רוע כדי ללמוד על עצמי,
שאנחנו שם נותנים הצעות וחשיבה חיובית לאחר, אנחנו בעצם מסתכלים פנימה אל עצמנו.
אל אהבה והאור שאנחנו רוצים לראות , שאנחנו מאמינים בה,
שאנחנו נותנים דוגמאות מהחיים הפרטיים שלנו על מנת לעזור לאחר, זה להוציא אותך באיזשהוא מקום מסוים ''מסכן'' לטובת העליית האחר.
ואם אני נותנת דוגמאות של החיים עצמם, שלאנשים אין יד או רגל ועושים הכל כדי להצליח?
לאנשים שלוקחים תרופות ונהיים שמנים ממנה וצוחקים עליהם כל החיים?
לאנשים עם אנורקסיה שמפחדים לאכול ונותנים להם אינפוזיה של מזון מרוסק דרך האף?
והכי גרוע,
אנשים שוויתרו על החיים והשאירו משפחה מאחורה שתאסוף את השברים של ההתאבדות של אותו אדם?
מי אנחנו שנצחק,שנשפוט,שנהרוס חיים שלמים על פי הסיפורים ששמענו,במקום לחבק ולאהוב
אנחנו רומסים בלי לחשוב פעמיים,בלי רגע לעצור ולחשוב '' אם היו עונים לי ככה איך הייתי מרגיש?''
תעצרו,תנו רגע למחשבה לפני שאתם עונים,לפני שאתם נותנים לרוע הזה לצאת ולהרוס חלק מסוים באדם כולשהוא לא משנה עד כמה הוא עוף מוזר,
הוא מיוחד או מיוחדת כפי שהיא, תנו להם להתבטא,לאהוב ,ולהתאהב בחיים.
מאשר לשנוא אותם,
יהיו טובים.
תמיד.
