הקשר מתחיל בעצמנו,
אני נעמדת מול המראה בבוקר ומחייכת.
פשוט חיוך רחב גדול ומשוגע, עם מלא תהיות וחששות.
מתאפרת,מסתדרת לקראת היום ההולך לבוא
ומתארגנת על האנרגיה האישית שלי.
אנשים מסביב בוהים, מחמיאים,נהנים,מתחרמנים.
ואני בשלי.
אני יודעת מה אני מביאה איתי עם כל כניסה למקום מסוים, אפשר להתסכל על זה בשתי דוגמאות.
הפנטזיה הרגילה, והפנטזיה הקינקית.
הכי מצחיק שרובנו שמדברים על זה , נבוכים או מהססים לדבר על תשוקת הנפש.
אבל על משברים והקשיים שאנו עוברים בצורה לגיטימית לחלוטין,אנחנו פולטים על כל פלאת משבר, גם אם זה הסבר תמציתי ולעניין.
אבל על הפנטזיות שלנו? בושה.
מיניות?עוד יותר בושה מחפירה.
אז זה לא עושה אותך לא נורמלי, רוב הפעמים אף אחד בעולם קיום נחשב כנורמטיבי.
אני מרגישה שהעולם סוגר עוד ועוד על המיניות שלנו,ומי שאנחנו.
האם זה בושה להתמסר לאדם מבחינה שהעולם הבדסמ רואה בזה כנורמה.
האם זה חולני להעצים מישהו ולשבור נקודות משבר על הגבול הדק בין טריגר להצלחה?
האם זה בסדר להכאיב לאדם בנסיבתו,בצרכו,באהבתו,בתמסרותו אלייך?
העצמה, מילה גדולה מחבקת ועוטפת.
נכנסת ולא יוצאת, העצמה ריגשית ופיזית.
אנחנו עובדים קשה בשבילה.
האלה הבאמת האמיתיים,הנחושים שבינינו.
יש כל כך הרבה גלים חדשים מסיבות לא ברורות של אנשי אפלה להיכנס לעולם הזה,
במטרה להרוס,להשפיל,לפגוע,להכאיב,לצמרמר.
ללא העצמה ומטרה בנויה.
מי אתם ובואו תסבירו לי למה אתם נמצאים במקום הזה.
בגללכם, העולם הזה נשמט מרבים.
בגלל הפחד משליטה שגויה.
אנשים פשוט רעים..
החצי הארלי שלי.
