אני מאמינה שאני אדם מורכב,
המון שאלות ללא תשובה מוסברת לחלוטין.
האם אני אהובה או שנואה.
האם כל מה שיש לי זה אמיתי ובא ממקום בריא.
לפני כמה ימים הגיע אליי חבר שאני מכירה מעל שנה, ואמר לי לתת לו משימה סתם ככה לכיף.
ידעתי שהוא חווה כאב מסוים, ולא ממש יודע איך להוציא אותו החוצה.
נתתי לו משימה לשים עטב מברזל על האצבע לנשום,ולהקשיב לכאב, לתת לו מקום, והאווירה
לבכות ולהתייסר לתוכו, לנשום ולחבק אותו.
איתו זה הרגיש לי נכון, ובסופו של המשימה אמרתי לו שאני גאה בו, שהתמודד עם הכאב הזה.
הרצון נמדד בעצמך ולא בי, לא בהתעלמות מדברים ומשברים כואבים בחיינו הלדעת להתמודד איתם, ולחבק אותם.
לנשום לתוכם, וההבנה שאיתם.
כולנו חווים משברים וגם אני, אני לא מדברת על כאב מצלצל של מחלה סופנית, אני לא מדברת על כאב של קרוב נפטר, אני לא מדברת על המלחמה שמתחרשת.
אני מדברת על הבנה, והתחזקות.
על לאהוב את עצמך כפי שאתה, אני לא עשיתי כלום.
רק הראתי אור קטן, אבל לפעמים אני שואלת את עצמי אם הראתי אותו מספיק טוב, מספיק מובן.
גם עם העטב מברזל על האצבע, וגם עם כל משימה אחרת שעוברת עליי או על אחר.
שליטה זה לא כאב , זה הדרך שיוצאים ממנה.
זה הקליטה לקבל אותה ולתת לה מקום, לא בשביל בריחה , לא בשביל הרס.
בשביל לחבק ולהוקיר לחיים.
אני לא מאמינה באלימות כלפיי האחר, גם לא כמטרת חינוך, או מטרת דרך מסוימת.
אני כן מאמינה שהנפש צריכה לקבל מדברים באהבה ולצמוח מהם.
גם אם זה עטב קטן על האצבע.
אבל האם אני ראיתי לנכון, נשמתי את הכאב ואת הדמעות שלו ביחד איתו.
והרגשתי אותם על עצמי.
הדרך ראיה שלי שונה, אני לא אכריח לחצות גבול לבנאדם עם נפש מתייסרת להכאיב לו בדרך לא דרך או להשפילו.
אני מאמינה בהלסתכל בשדים של כולנו בעיניים ולהתמודד איתם, ועם הזמן לנצח אותם.
לאט ובטוח.
אני מאמינה שעוד אכתוב על הנושא,
אוהבת אנג'לה וולף.
והנה שיר נחמד.
