סערה בלב, בתנודות הנשמה.
בתור קורבן אונס, אני נלחמת ולא עוצרת.
אפילו לדקה, איך הם יכולים אפילו במחשבה שיהיה קרובה אליהם, בתוך החדר , בתוך ארוחה משפחתית.
הייתי ילדה כל כך יפה ושמחה לפני שכל זה קרה,
אני אדם חזק, אל תחשבו אחרת
מלכה, נסיכה, בת מלוכה.
אבל כואב לי, אני מנסה לתת מקום לכאב לצאת,לא לפחד לבכות.
זה לא עושה אותי חלשה, אלא חזקה להתמודד עם הרגשות שלי.
אני כמו מנגינה שצריך לסדר תווים במקומם,
אני רוצה ביטחון במה שהכי קרוב אליי, במשפחה שלי.
אבל אין, אם אין איפה יש לעזאזל..
פעם הייתי בורחת לאנשים שהביטחון שלי בהם על מגש של זהב, ורק נכוותי.
בא לי לבטוח, בא לי להרים את עצמי משברי העבר.
על דברים קשים אחרים , התגברתי.
אבל על המשפחה לא, ואני ממשיכה להסתמך על עצמי.
אני מאמינה שלכולנו יש רע וטוב וממה אנחנו קורנים ומביאים החוצה, גם בעולם הכלוב.
אני בוחרת תמיד בטוב, גם שקשה לי.
