"נתחיל?" הוא אומר.
אני מזדקפת מולו, לוקחת נשימה עמוקה. הוא מושיט לי את ידו. אני שולחת את שלי לאט. מגע מרפרף, מרגישה את העור שלו, יבש וחלק. נעים למגע. גבריות רוגעת, איתנה. אנחנו אוחזים ידיים. הוא מתקרב אלי, חזה אל חזה, לחי אל לחי, אני שומעת את נשימתו באוזני.
הוא תופס את היד שלי בחוזקה ומוריד אותי אל הרצפה לישיבה כשגבי פונה אליו. זה מפתיע אותי טיפה . אבל היי צריך מתישהו להתחיל להכניע אותי אחרי כל הדיבורים, לא? אני מסתכלת אחורה, רוצה לדעת מה הוא עושה, העיניים שלי משמשות אותי כדי להבין מה קורה, חיוניותן גוברת ככל שאני שומטת שליטה על איברים אחרים
**
אני מחפשת את המגע שלו בכפות ידי המגששות מאחורי הגב ומוצאת קרסול, ירך, מגע מכנסיים של מישהו שבא לעבוד. אני מחפשת את המגע שלך, אני משדרת לו, להרגיש איזה קשר, חיבור שלוח גם מהצד שלי. ידיו ממשיכות ללטף ולאחוז אותי, דרך החבלים המתלפפים, אני תוהה אם הוא שם לב
הוא מקנח בכמה סיבובים מסביב לבית החזה ובין השדיים, בזהירות יתרה לא לפגוע בבד התחרה. כאשר שד אחד מבצבץ מתוך החזיה, הוא מחזיר אותו למקומו בחן ועדינות.
הוא נעמד למראשותיי ומטלטל אותי קלות באמצעות אחיזה בקשר שמאחורי גבי, דוחף את חזי לכיוון הרצפה. אולי בודק כמה גמישה אני? כמה רפויה? איני יודעת. אני רק מרגישה את המתיחה ואת פתיחת החזה כתוצאה מהידיים הקשורות מאחורי הגב. מאוד נוכחת בפיזיות של התחושה והמנח וזה מזכיר לי שיעור יוגה
הוא אוחז בירכי השמאלית ומקרב אותה אל חזי. אני מאבדת שיווי משקל והוא תומך בי, מצמיד את הירך אל הבטן שלי ומתחיל ללפף סביבה חבל – ירך קרסול – כדי להשאיר אותה ככה צמודה. אני נותנת לו לעשות בי כבשלו. גם ככה כבר אין לי ידיים להיתמך באמצעותן או להתנגד, מה אני יכולה כבר לעשות חוץ מלהישען עליו? אז נשענתי. כשהנחתי את ראשי כנגד חזו, תלתלי הארוזים ליטפו קלות את צווארו, וידעתי
פתאום תהיתי מה הוא מרגיש עכשיו, ומיד המחשבה התפוגגה כאשר משך קלות את אחד החבלים ורגלי בתגובה החלה מתרוממת לכיוון טבעת המתכת המרחפת . הוא התרחק ממני מעט כשהחבל מתוח בנינו כגשר.
***
כשאני מרפה את הגוף או מחזיקה כנגד אחיזת החבלים זה מרגיש אחרת מאוד, פרטים על פרטים נפתחים כמניפה. מגע החבל, נקודות הכאב, החיכוך והמתח. אני מנסה להרפות את כולי ולתת לחבל להחזיק אותי ב 100%. בודקת את התנועה שבין התמסרות לאחיזת החבל ובין החזקה. הוא מעביר יד על ירכי, על צווארי, אני מרחפת, מסתובבת, לסירוגין בודקת את התנועה המינורית שאני יכולה ליזום בתוך הקשרים, ואז מוותרת על זה ומרפה למרות שזה כואב יותר (האמנם כואב יותר?). הוא שולח יד ומבט אוהב, מלטף את הלחי שלי. אני מסתכלת אליו (מחייכת קלות?) הוא לא מחייך אלי בחזרה.
"נעים לך פה, אה?" הוא שואל, ספק מרוצה ספק מאוכזב
"כן", אני עונה."זה קצת כואב, ואני לא יודעת איפה לשחרר ואיפה להחזיק את הגוף, אבל בסך הכל נעים"
הוא נותן לי לרחף שם עוד כמה רגעים, אין לי מושג כמה, ומתחיל לשחרר רגל אחת ועוד אחת, אני שוב פוגשת את הרצפה לרגע.
"את רוצה עוד, או שדי?" הוא שואל "אל תהיי גיבורה", הוא לוחש לי באוזן
אבל נעים לי, ואני מתפתה ורוצה עוד ורוצה גם להיות שלו ולצדו לעוד קצת לפחות אם לא לתמיד, להיות משחק שלו, להיות שמורה על ידו ונשלטת בחבליו-אצבעותיו
"אני רוצה עוד", אומרת
"זה יכאב", הוא עונה
"בסדר", אני משיבה מבלי להשתהות
"אתה מוכן רק להוריד לי את הנעליים?" אני מבקשת בנימוס. יודעת שהוא יכול לסרב ולא יהיה לי מה לעשות עם זה.
לרשומה המלאה בבלוג של לילית
https://imlilit.com/2019/11/10/להתגרות-במי-שקושר-אותך-זה-לא-רעיון-טוב/
