לא קראתי את ״אישה בורחת מבשורה״ של גרוסמן, אבל רק לפי השם אני בטוח שזה נכתב עלי.
אולי לא אישה, ואולי לא בשורה; אולי - ״גבר בורח מהמציאות״. כן, זה אני.
יום שני, שהוא בעצם יום ראשון באירופה. השמיים כחולים ומעט מעוננים ומזג האוויר קריר - אבל מתחת למעיל הפוך נעים לי. יושב בכיכר קטנה במשולש רחובות; מסביבי בתי קפה וחנויות צבעוניות. יומיים אחרונים בספרד; ברביעי חוזרים הביתה.
המציאות תמיד תתפוס אותך בסוף, לא משנה כמה מהר תברח. כולנו חיים עם שעון חול לצידנו, והוא הולך ומתרוקן. רוב האנשים אולי חושבים שאני מדבר על המוות - אבל לא. אני מדבר על שעון החול של המציאות שמחכה לך בבית.
ומה אני רוצה בעצם? להמשיך לברוח. להישאר בחופשה לנצח, לדעת שמחכים לי בבית (לא שאני בטוח בזה אבל נניח), לדעת שיום אחד עוד אחזור לעבודה - אבל לא עכשיו. לא הרגע.
בריזה קרירה מנשבת סביבי. אוטובוס עובר. מלמולים בספרדית. שום דבר לא קורה. שקט; שקט מוחלט. רגע אחד שנמשך לנצח.
ולא צריך להחליט שום דבר.
ולמרות שאני לבד לגמרי כרגע - בהחלטות אני מרגיש עוד יותר לבד. כמעט כל החלטה שהיא גורמת לי לבחילה, ולאימה משתקת.
אז לחיי הרגע הנוכחי; מי יתן ולא יגמר לעולם.
