מכניס את כל החלומות לתוך צנצנת זכוכית ,
ומוסר לגלי הים שייטפלו במסירותם.
האם כשאני אמות מישהו יזכור את קיומי?
יש לי חלומות הזויים לפעמים אני נותן לדמיון שלי לקחת אותי , יום אחד
שאני שליט אכזר ששורף הכל ויום אחרי שאני המושיע של כל העולם
וכולם מעריצים אותי.
רק כדי להגיע לתודעה עמוקה יותר ולהבין שאינני רוצה הערצה מאיש ,
זוהי תכונת נזקקות שמפצה על ילדות עצובה.
הרי איננו כולנו קורבנות של התרבות שאליה נולדנו?
לפעמים אני רוצה להיות הגולם לפני שהוא הופך לפרפר
עליי לחקור את עצמי יותר ולהגיע לאמת עמוקה.
אני חושש.. שמצבי הסלים. כן.. אכן.
השפיות ממני נוזלת כמו מיי נהר מענן השמיים.
לפעמים אני מרגיש שאין מוצא. אני מוסר את עצמי ליומן מסע , אני מרגיש אבוד.
כמו אסטרונאוט אבוד בחלל או איש תקוע לבד באפוקליפסה נוראית , אני מתעד
את ההווה בתקווה שאולי מישהו מהעתיד יזכור אותי.
לכן בחרתי בפינה הכי חשוכה בגלקסיה כדי שלא ימצאו אותי ,
לשחרר. מה המטרה?.. מטרה.. כן..
אינני יודע.
לפעמים אני חושב שאני לא כל כך שונה מהאנשים פה.
קורבנות פוסט - ילדות - פיצוי - תגמול - שיחרור
עבדים לעצמם , התמכרות , יכולה לבוא בהרבה צורות מסתבר.
עולם כל כך יפה
עיניי שחורות כעורב
אליו אני עיוור
אני עטלף בחשכה או ארמדילו באדמה
אינני יוצא אלא אם כן אני חייב או מוכרח.
וכעת עליי ללכת