מי אני?

מרחף על ענן

לנצח.

בדממת אל-חוט. 

הכוכבים זוהרים גם אחרי שהם מתים.

כמה נפלא.

התענוג האנושי.

אני חושב.

נכנסתי לתוך גוף אדם , וכעת אני חי.

אני... אדם?.

מה אני?

אם הגוף הוא הכלי של הנפש..

אז אני תודעה שנמצאת בתוך כלי שנקרא גוף.

הבנתי. אז כולנו חווים "קיום" פשוט. 

אז אין משמעות לחיים.. כמה נהדר..

זה משחרר אפילו..

האירוניה. 

החיים הם בדיחה אחת גדולה.

אני נהנה מטיפות הגשם.

אני נהנה להרגיש את הרוח הקרה

על גופי הרותח.

אני נרתח ומתאחד , וחווה אלף אורגזמות

בו זמנית.

טועם מפירות תשוקות החיים ללא הרף

וכל מה שיש לו להציע לי..

אין טעם לכעוס, או להיות מוטרד מבעיות גשמיות יותר.

אני ישות על שמסוגלת להכל , חיינו יכולים להסתיים בשנייה אחת.

איזו הרפתקה מעניינת..

המשחק הזה.. ואנחנו בתוכו ללא בחירה. 

אבל.. אני רוצה שעוד אנשים יחושו את אשר אני חש..

מדוע זה פייר שמעטים ירגישו שיחרור?

כופה?..

אני לא כופה דבר..

האם עליי להיות צופה מן הצד?

או להיות משתתף פעיל בחברה?

זה לא משנה באמת.. נכון?.

שום דבר לא משנה..

אנחנו קיימים ואז אנחנו לא וגם

אם היינו קיימים , 

מטיילים על כוכבים , קופצים ממקום למקום ,

מענן לענן כמו הקשת המקפצת.

בסופו של דבר

אנחנו אנרגיה שמורה , יציבה שמאפשרת 

למולקולות להתחבר יחדיו לתא שהופך לרב תאים

שמרכיב את האיברים אשר מרכיבים את הגוף המכניסטי

שלנו.

כל מה שאנחנו זה אנרגיה , עשויים מאותו חומר.

הם מדברים על לאום.. ארצות.. על הומו ספיאנס ..

זה מרגיז..

אבל אני מבין .. זה לא אשמתם. אל עלינו להאשים אחרים

במחשבותיהם.. לציפור קשה לעוף אם לא 

לימדו אותה. 

עד אשר יבוא האור של הלילה השחור.

ארוך הוא הלילה ואינסופי

עמוק אשר מעיר אותי מתרדמתי

שינתי הניצחית.

בערפל כבד ונשוא ,

אני נע בחשכה,

בדממה,

"עד אשר יבוא צל האור של הלילה 

השחור"

וכעת ידידיי , 

כעת הוא הזמן !

והזמן הוא עכשיו.

אשר אשכב לישון.

ולו לרגע.. אנוח.. את עיניי הנעלמות..

אני.. היום הגדול מרקיע 

כמו סם משכר בעורקיי אני מרגיש כך.

זה כמו תפוז בתוך ורידיי ותפוח עץ 

בפי.

הרגשה משכרת , השמש השחורה עוטפת אותי.

זה צל האור של הלילה השחור.

צל האור של הלילה השחור.. צל האור של הלילה השחור..

צל האור של הלילה השחור..

עד אשר יכבה האור

וידלק לנצח

הלילה השחור.

שמיכת החשכה של הלילה השחור.

באפלה קדומה ובלב רדום,

עטפתי את אהובתי.

עד אשר תתאבד ותקום 

מחדש לחיות - 

מנשיקתי.

עוד אבוא עוד אבוא אלייך..

עוד אלחש סוד לאוזנייך 

בלית לילה , תחת החשכה הסמוכה.

עוד אקרע את גופך עם שיניי.

עוד אתלוש את מרצפתך 

ובה ביד מטפחת אפל שומם

אלחש את שמך

והים הגדול ייקח את שנינו.

לנצח סהרורים.

יושבים כמו שני סיגריות מדממות על המדרכה המסוכסכת.

הליכלוך שעל פניי לא ניטף בקלות תחת קרני אור השמש הכחולים.

אני משועמם. יש דברים שלא בשליטתנו אני מניח.

אכן.

אני עובר דירה דיגיטלית. כן כך החלטתי.

הרבה פיס אנד לאב וזה וזה.

מישהו אחר יצטרך לסבול את הכתיבה השחצנית הנואפת ,

בלי חוקים, בלי כללים  , האנרכיסטית , האקזיסטנציאליסטית,

מתפלספת, משוררית , רומנטית חסרת תקנה,  חולמנית,

ומשעממת.

לא עוד שאאבד לילות חסרי שינה כי חרוז תוקף אותי כמו שד סוקובוס

לא נותן לי לישון. עליי להתרכז במטלה. במטרה. 

אקריב את חיי.

אכן. אני אוהב את העולם. יום אחד אני בטוח שגם הוא יאהב 

אותי. 

אני שונא את העולם , לא פלא שגם הוא שונא אותי.

אני האיש המרחף באפלה 

תחת סמטה שחוקה

בצל צד פנסי הרחוב

עם סכין ביד מחכה לטרף

הבא.

לא רוצה לישון רוצה להתעורר
ללבוש עיניים לעשות דברים
לראות עולם קיים
להתבונן על הסתם

אנשים הולכים מקיימים
סקס
יחסי מין כסף וכוח
פוליטיקה מושחתת
אותו משחק רק באחורית
הדלת.

עולם דפוק
לפעמים אני מרגיש
מחוק
בחיים לא בורח מן
הקרב
אשר כל יום בו
אני משחיז את החרב
את שיניי
את השפה שלי

ליום של המהפכה.

אין איש ידע על היומן הזה,
אבל אלו שידעו,
הרי שהם צריכים לדעת
שזה יומנו של האדם
שישנה את פניי ההיסטוריה.

ולא זה לא התלוצצות..
מהצד של חיי זכוכית הצנצנת
שלנו אנחנו חושבים שאנחנו לא
יכולים להיות חלק ממשהו גדול..

אבל לאט לאט הם יבינו..

שתמיד היינו.

המחשבה שאתה כלום בתוך
המון ערפל בתוך הסתם האינסופי
הינה מחשבה שהטרידה אותי רבות.
אכן.
פילוספיה אקזיסטנליסטית עצלנית משכזאת
אני מניח על האבסלוטיזם המחריד.
המזוויע.
המייגע.
סרן קרגור היה מאוכזב אני מניח.
בהתלוציצותיו הגחמניות
והמשגעות.

הרי שאני מדען משוגע,
גאון מרושע.
מכשזה.
אכן.

לא לא נולדתי ככה.
אדם מסוים יכול לתהות
הרי שהחברה הפכה אותי לכזה.
הרי שזה לא סיפור ג'וקר ורסוז
באטמן מקורי?.
האורג'ין אדישין. תקנה עכשיו.
אלוהים , החנונים האלה.

חשבתי מהם משהו בהתחלה.
מודה אני. חוטא אני.
מדי פעם , בתענוגות פשטות
המחשבות הארציות והאנושיות
שתוקפות אותי,
הרי שאני מוקף בעכברים , הסיכוי לא
להידבק במחלה היא מחזה
נדיר.

אינני שונא את בני שבטי,
כלל לא.
אך אינני יכול שלא בצורה אנליטית
לא לחקור את הקוף המשגע
שנקרא "האדם".
בעל בינה.
חרטא בפיתה כמו שאומרים
חבריי האינטנקטואליים
שכותבים רבים ספרים
אך משנים מעט דברים.

הקומדיה שהיא החיים איננה
מפסיקה לשעשע אותי.
לא לזעזע זה בטוח.
למעשה.. אני דיי משועמם
מחיי.

הרי שזה נדמה לי שגיליתי
את כל התשובות אך השאלות
נראה שנגמרו לי.

החיים נראים לי כמו משחק מחשב.
אני פשוט לא יודע אם לבחור בעלילה
של הגיבור , לרצוח את האישה הזקנה
ולגנוב לה את האוטו ,
או פשוט סתם ככה לעשות תאונות
דרכים.
המשחק הזה דיי משעמם.
מה המטרה לא הבנתי?
אני אוסף אגוזים לחורף קר?
הרי שאם אמות היום אף אחד
לא יזכור אותי מחר.
השם שלי נעלם כמו אפר
ברוח. והשום דבר השמיימי.

"על האדם להכיר בחוסר משמעות
החיים - בכדי להיות , חופשי."
אני עדיין מאמין בזה.

אני חופשי..
המהפכה..
תמיד תלך
אחרי אש תשוקת
הלב

האם זה הרגע המחונן שבין קצות האצבעות לשיעורותייך?.

כאשר אני נוגע בך. בשפתייך. ואני מרגיש את העיקצוץ הלא
מוסבר הזה. אני. איש של לוגיקה ומילים.

הכל ניתן להסביר יקירה את מבינה,
הכל.

גורמי השמיים , כיוון הציפורים,
נוצרנו ברגעי הרגע הזה כי כך כוון.
על ידי כוחות דטרמיניסטיים שלא בבחירתנו,
שלא בשליטתנו. אנו רק עלה שנופל בסתיו ,
גשם שנופל בשדה הירוק והקר.

את תטעני אחרת.
האשליה של התאהבות בין שפתייך.
הסם הזה.. הוא משכר כן.
אנחנו כולנו רוצים סיפור אהבה.

זאת האמת.

לא אשקר ולא אתאר במילים קצרות
ומתחנפות את גופך הלבן והיפה.
כמו פתית שלג רך כמו משי ,
וריחו כבושם.

שאני נוגע בך , ועוטף את כולך כמו עטלף
לאמצע הלילה , ערפד שמבצע את זמימותו.

אני בסך הכל אש דולקת באפלה.. האש הגדולה
שלי משכה אליי עוד אש קטנה..

ולאט לאט אני מושך עוד להבות. מדוע כך?.

אני , אדם פשוט כמוני.. לא נועד לגדולות הוא לא.
באתי הרי ממקום קטן , אני לא אעיז.
באתי מעוני. אדם עני תמיד נשאר אדם עני הרי.

גזענות? פחח בדיחה. כל חיי התייחסו אליי
שונה וניסו לחפש את גודל הכיסים שלי,
וכעת הן מתמלאות.

בחיי לא פחדתי מגזענות.

התיאוריה הגזעית תמיד משעממת אותי.
לכן גם אף פעם לא נעלבתי מאנשים משעממים.

הכל תמיד.. משעמם.. מה הייתי עושה
אם לא הייתי מפתח את הפילוסופיה האובססיבית
הזאת של האיש הזה?...
כן.. אהבתי את זה.. את זה? אותם..
הם הלהיבו אותי. אכן. אבל לא בגלל מי שהם היו, אלא בגלל ש

כל אחד מהם יש אש דגולה, גדולה,  וכל כך
יפה !

כל הסופרים.. במיוחד המדענים הכי גדולים.

מה הוא האדם , הרי שהוא יכול לחיות
בצל של אש אחרת , או לפתוח אש משלו..
קטנה בהתחלה נכון. אין להכחיש זאת.

אבל לאט לאט , האש גדולה
ובוהקת. ועוד אנשים מצטרפים ,
ולפני ששמת לב.. אתה לא לבד.

האם אני אשתחל כמו עכבר בדרכי לחריץ
הקטן בקצה החדר? יהיה זה מצחיק.
אני יודע את דרכיי.

אני אפילו לא חושב שאני רוצה להשתחל.

הרבה ניסו אני בטוח. נשמע משעמם שחושבים על זה.

הכל זה רק משחק.. ככה תמיד אמרתי.

מה חיי הקטנים והכל כך חסרי משמעות יכולים
לעניין מישהו?..

אני נר בקצה השולחן של סופר מפורסם ולידו העט נוצה , מטפטף.

שאני לא רואה את עצמי בכנאדם.

כן אני מבין שאני "אנושי" ויש לי ד.נ.א. אנושי.
לא מתכחש רק בגלל שזאת עבודה בעולמנו הפיזקלי.

אני מכונה מכיניסטית שנוצרה במקרה ומונעת על ידי
כוחות פיזקליים למעשה עצם המחשבה של לכתוב את הפסקה
הזאת כבר נגעה מראש וכל שנשאר לי הינה האשליה של
רצון חופשי.

שלמעשה שום דבר הוא ללא מעשה חופשי,
כולנו הרי רק רוצים את התירוץ הזה לאחוז בו.

עוד דרך שבה אנחנו מנסים בכוח לעשות הפיכה
במציאות שלנו. יצורים חלשים שלא מסוגלים
להרוג את האגו של עצמם על מנת להבין שהם לא
יותר מרובוטים קרים שמונעים על ידי רצונות ניורולוגים
כימאיים בראש.

אוהבים את האשליה של זהות.
אנחנו כל כך פוחדים.... אז אנחנו ממציאים הגדרות מזוייפות
"אני יהודי" "אני גבר" "
"אני ישראלי" " אני ימני"

אבל לא אוכל לחיות את חיי בדרך משעממת..
אם כך זאת האמת והאמת הינה אבסורדית,

אז אבסורדית שתהיה !

החיים זה טירוף , רק כשהאדם מבין
שאין משמעות לחייו רק אז הוא יכול להיות
חופשי באמת !.

מה זאת אהבה אני תוהה..

 האםבובה היא דבר חופשי, אפילו אם היא מוחזקת על ידי חוטים?.
אני תוהה..

הקדשתי לה פרח שמים
בצלהבת שכוחה
הקדשתי לה זורמימי מים - שטופה

היא תנועה חמה זורמת גועשת
בתוכי - היא נמר טיגריס מעיר
את לוחמתי משינתי כבדת
השמע

היא ניצן פורח שכוח אל
כמו עיר רפאים שוממת
במערב הפרוע זרוע בערפל שמימי
ניצחי
בלתי נראית לאחרים מלבד
עין אחת שטופה מיין זול

היא פרדס עשיר אשר
לו מנגינה אנגן ולו אחוג
שיר ולא כמחמאה בודדת ומעליבה,
כשמיכה, כצל ביום שמש קיצי ,
או מעיל נימרי בחורף קר.

מילים בודדות לחשתי באוזניה
בצל הירח הקר לאוזני משמע
זאב מילל לאחיו בעפלה

לאוזן בתולית , רכה מסוגן.
אשר אין תשחזר שנית את
רגעיה הראשונים.

רוטטו רגליה כמו סוללה
למשמע קול קורע
חולצתה הפשוטה

על ענן ריחפנו
בשמים הגדושים
בצל כבד,
ובדם.

הקיום קודם למהות.

אני מרגיש שאני נופל.

ואין שום דבר שמחזיק אותי. 

לא כוח משיכה

פשוט לנצח נופל. 

זאת לא נפילה מהירה.

ממש לא.

זאת נפילה איטית. כמו נוצה ,

או אסטרונאוט בחלל שאיבד את החבל 

שמחזיק אותו לחללית , ועכשיו

נועד הוא להסתכל על הריק הניצחי,

הכוכבים הזוהרים מחשבותיו הבודדות

עד אשר , החמצן אוזל והוא,

ימות.

אכן...

כמו רוח רפאים שלא יכולה

לעזוב את עולם החיים לפני שהיא 

משלימה את החסר בתוכה, 

כך גם אני מרגיש.

עליי להשלים את המעגל.

ואז אעזוב את העולם בשלווה.

רק ...

רק עוד כמה דברים.. אני חייב....

להשלים..

זה נגמר..

כמו תינוק לעולם מתפרץ. 

לעולם המוחץ.

אינני כאן ובכל זאת , אני קיים.

הקיום שלנו הוא גלגל. 

נועדנו לבלות את זמננו ולאחר מכן , אנו מחזירים את הכרטיס

המנוקב.

כל שאיפותינו,

כל הצלחתנו ,

הכל לא חשוב. 

אנחנו קיימים ואז לא.

אני לא יכול שלא לצחוק על המין האנושי.... 

נלחמים מלחמה כוזבת.

עיוורים על ידי הבורות והאגו של עצמנו. 

וכעת אני רואה את התמונה הגדולה.

אנחנו רקדנים , רוקדים את ריקוד תשוקת

הלב ואז אנחנו מחזירים את כילינו. 

יש סנאים שאוספים אגוזים במסירות,

יש דובים שישנים בחורף ,

אריות שצדים בחום הפראי של הסוואנה, עטלפים בלילה..

נחשים ערמומיים , שועלים, וכלבים ,סוס חופשי,

ציפורים , נמלים שעובדות בנחישות , דגים בים,

כרישים טורפים למיניהם , אך איזה מן חיה אני ,

מה מגדיר אותי? האם נועדתי להסתכל על

המין האנושי מן הצד לנצח כמו חייזר?

מצד אחד אני רוצה להיות המנצח של המקהלה ,

להיות הפרוטגניסט של העלילה, 

ומצד שני.. אני לא.

מה זה משנה?

אני מבין כעת שנועדתי להיות קיים ואז להיעלם.

בין אם אני אהיה עשיר, בין.. בין אם אגשים 

את כל חלומותיי , אהיה זמר רוק , אהיה פרופסור , 

אעשה שינוי חברתי קולקטיבי חיובי שישנה את כללי המשחק,

האם אני גיבור העלילה של הסיפור של עצמי או שמא אני מסתכל מן הצד?

אני חי... או מת?.

רוח רפאים , פיסת כתם על חולצה לא מוכרת..

אינני נראה , אך אני רואה.

צופה מן הצד לנצח בנפילה של המין האנושי ,

וכל מה שאני רוצה זה לבזבז את קיומי בנחת.

לא נשמע לי כל כך גרוע..