לעיתים קרובות בזמן האחרון,
אני מדמיין את חיי כאילו היו אלו רגעיי האחרונים.
הן חולפים בראשי לפעמים בהבזק עין.
אני זוכר שהייתי בן 6 ורכבתי על אופניים לבד. אף אחד לא עזר לי.
כשנפלתי , ניסיתי לקום ומכוח משיכה טבעי המשכתי לנסות.
ולא אתן לגלגלי פלדה זרה לנצח אותי.
הסתכלתי על ידיי החרוכות ופתאום זה הכה בי. מי מסתכל מאחורי המוח שלי על הידיים האלו?
מה אני עושה פה , רחוב , פנס , אנשים , חתיכות פלדה גדולות בכל מקום שנקראות מכוניות?
אני היחיד שרואה את המציאות. אולי אני.. אלוהים?.
הבנתי שהמחשבה מופרדת מהגוף. וכולנו אורחים בגוף של עצמנו. זה החמיר עם השנים.. וככל שעברו השנים השאלות גברו ונהייתי
רעב לתשובות שאיש לא יכל לספק לי.
עד אשר מצאתי. תשובות לרובן.. המסתורין שנקרא " חיים " עדיין לא פוענח.
בזמן האחרון אני חושב על המוות הרבה.. אני סקרן , הרי שאיך איש איננו יכול להיות.
כשאנחנו מתים , אנו הופכים לאטומים ונעלמים לאביון , חוזרים בחזרה למסה , אנרגיה , אנרכיה.
או שמא , אנו...נולדים מחדש. וחוזרים על המעגל.
לא יודע, כשאני חושב על הדברים הגדולים , אני לא יכול שלא לראות אכן שוב ,
ולחשוב על הדברים הארציים שלנו כלא יותר ממטרד קטן ופשוט , חסר חשיבות.
יש כאלה שרוצים מכונית יפה , בית גדול , ובריכה , בגדים יפים , בן זוג שנראה טובה,
עושר וכסף.
אך הדברים האלו כל כך משעממים אותי. אז אני מניח שפשוט אחיה ואז אמות..
לפחות אני אחיה חופשי.
ולא בכלא מנטלי מטריאליסטי ארצי שבני האדם המציאו.
זאת אומרת שיש לי חיים שלמים לחיות.
אני שמח.
אעשה כמיטב יכולתי..
אכן !