מי אני?

לא רוצה לישון רוצה להתעורר
ללבוש עיניים לעשות דברים
לראות עולם קיים
להתבונן על הסתם

אנשים הולכים מקיימים
סקס
יחסי מין כסף וכוח
פוליטיקה מושחתת
אותו משחק רק באחורית
הדלת.

עולם דפוק
לפעמים אני מרגיש
מחוק
בחיים לא בורח מן
הקרב
אשר כל יום בו
אני משחיז את החרב
את שיניי
את השפה שלי

ליום של המהפכה.

אין איש ידע על היומן הזה,
אבל אלו שידעו,
הרי שהם צריכים לדעת
שזה יומנו של האדם
שישנה את פניי ההיסטוריה.

ולא זה לא התלוצצות..
מהצד של חיי זכוכית הצנצנת
שלנו אנחנו חושבים שאנחנו לא
יכולים להיות חלק ממשהו גדול..

אבל לאט לאט הם יבינו..

שתמיד היינו.

המחשבה שאתה כלום בתוך
המון ערפל בתוך הסתם האינסופי
הינה מחשבה שהטרידה אותי רבות.
אכן.
פילוספיה אקזיסטנליסטית עצלנית משכזאת
אני מניח על האבסלוטיזם המחריד.
המזוויע.
המייגע.
סרן קרגור היה מאוכזב אני מניח.
בהתלוציצותיו הגחמניות
והמשגעות.

הרי שאני מדען משוגע,
גאון מרושע.
מכשזה.
אכן.

לא לא נולדתי ככה.
אדם מסוים יכול לתהות
הרי שהחברה הפכה אותי לכזה.
הרי שזה לא סיפור ג'וקר ורסוז
באטמן מקורי?.
האורג'ין אדישין. תקנה עכשיו.
אלוהים , החנונים האלה.

חשבתי מהם משהו בהתחלה.
מודה אני. חוטא אני.
מדי פעם , בתענוגות פשטות
המחשבות הארציות והאנושיות
שתוקפות אותי,
הרי שאני מוקף בעכברים , הסיכוי לא
להידבק במחלה היא מחזה
נדיר.

אינני שונא את בני שבטי,
כלל לא.
אך אינני יכול שלא בצורה אנליטית
לא לחקור את הקוף המשגע
שנקרא "האדם".
בעל בינה.
חרטא בפיתה כמו שאומרים
חבריי האינטנקטואליים
שכותבים רבים ספרים
אך משנים מעט דברים.

הקומדיה שהיא החיים איננה
מפסיקה לשעשע אותי.
לא לזעזע זה בטוח.
למעשה.. אני דיי משועמם
מחיי.

הרי שזה נדמה לי שגיליתי
את כל התשובות אך השאלות
נראה שנגמרו לי.

החיים נראים לי כמו משחק מחשב.
אני פשוט לא יודע אם לבחור בעלילה
של הגיבור , לרצוח את האישה הזקנה
ולגנוב לה את האוטו ,
או פשוט סתם ככה לעשות תאונות
דרכים.
המשחק הזה דיי משעמם.
מה המטרה לא הבנתי?
אני אוסף אגוזים לחורף קר?
הרי שאם אמות היום אף אחד
לא יזכור אותי מחר.
השם שלי נעלם כמו אפר
ברוח. והשום דבר השמיימי.

"על האדם להכיר בחוסר משמעות
החיים - בכדי להיות , חופשי."
אני עדיין מאמין בזה.

אני חופשי..
המהפכה..
תמיד תלך
אחרי אש תשוקת
הלב