סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Phoenix Dust

I came to life from the ashes
לפני 4 שנים. 27 במרץ 2020 בשעה 14:13

הנפש שלי משתוקקת לריגושים...

אתה אוסף אותי מהבית,

אני מאחרת בכמה דקות כי הייתי חייבת לדייק את האודם,

שמלה שחורה, שרשרת צ'וקר עם תליון עגול שקצת מזכירה רצועה עם פעמון של חתלתול,

עיניים מרוחות באייליינר שחור וחתולי ואודם אדום לוהט.

שיער ג'ינג'י וגלי נשפך על כתפיי כמו זהב נוזלי.

אני מתבוננת בך בעיניים גדולות ומבריקות,

אתה רוצה לנשק אותי בתשוקה אבל האודם מפריע,

והערב רק התחיל...

אתה מסתפק בנשיקה על הלחי וחיבוק,

יש לי ריח נעים וממכר, כמו תמיד.

אתה כבר זוכר את הריח הזה.

אתה גם זוכר את ריח הגוף הטבעי שלי,

במיוחד כשהוא נספג לך בזקן אחרי שעה של אכילת כוס.

אתה שולח יד אל עבר המפשעה שלי,

"רגע... עוד לא הגענו ליעד!"

"למי איכפת?"

אופס, אני בלי תחתונים.

חתולה ג'ינג'ית תחמנית,

ידעת מראש לאן זה יוביל.

כף יד כבדה ומחוספסת מתקרבת יותר ויותר לשפתי הכוס שלי,

"איך שאני אוהב שאת נרטבת בכזאת מהירות"

אצבע נוגעת, מלטפת, מגרה את השפתיים החיצוניות...

לאט, לאט האצבע הזאת מוצאת את עצמה עמוק בתוכי.

אתה עוצר לרגע,

מוציא את האצבע ונותן לי לטעום,

מכניס אותה שוב וטועם בעצמך.

הרבה יותר טעים מהמנות במסעדה שהיינו אמורים להיות נוכחים בה כעת.

אני גונחת גניחות קטנות, אנחות מתוקות של עונג...

הדגדגן שלי נפוח ומגורה,

אני כמעט ומגיעה לשיא...

"אל תפסיק..."

 

הרכב עוצר,

הגענו.

 

 

מתוך פרי דמיוני,

פנטזיות שנרקמות בסגר.

ובינתיים...

לפני 4 שנים. 26 במרץ 2020 בשעה 19:50

אני השמש, אהובי.

ואתה כדור הארץ שחג סביבי במסלול קבוע.

כוח המשיכה שלי גורם לך לעשות זאת,

אתה נע בקרבתי, איך אינך יכול באמת לגעת.

כשאני נסערת,

אני פולטת את הרוח שבי.

ובזמן הזה,

דוחפת את כל תהפוכות הנפש מתוכי החוצה.

חיצים בוערים בורחים מתוך טמפרטורת הגהינום שעלתה בגופי עם השנים.

 

או שזאת אולי קורונה, אין לדעת.

לפני 4 שנים. 26 במרץ 2020 בשעה 18:17

הייתי שמחה לתאר לכם לילה ארוטי מלא תשוקה...

איזה ויקינג רחב כתפיים שיאכל לי את הכוס כאילו זה הלילה האחרון שלנו בעולם בצל הקורונה,

שיצוד לי את התחת הגדול והלבנבן וישתעשע מהסאונד שהוא מפיק בהנחתת כפות ידיו העצומות והכבדות...

 

אבל תכלס, הייתי מאוד מאוד לא פרודוקטיבית.

למזלי, החל מיום ראשון אני חוזרת להיות חיונית!

 

סוף סוף מתרחקת מהמקרר.

 

 

מוזמנים לקשקש איתי,

אני משועממת קשות.

 

לפני 4 שנים. 26 במרץ 2020 בשעה 0:30

משעמם לי.

מי רוצה לפטפט?

 

לפני 4 שנים. 24 במרץ 2020 בשעה 11:53

היום החמישי לסגר.

אחרי שאכלתי את תכולת המקרר,

את המקרר עצמו,

גם קצת מהמוח של כל מי שנכח לידי...

החלטתי לא להתנוון,

אז עליתי 15 קומות במדרגות.

ואתמול, אתמול ניצלתי את ההזדמנות והתאפרתי יפה לבילוי בסופר פארם.

עשיתי קצת הליכה,

מזל שיש כלב שצריך לטייל איתו...

וחילקתי אלכוג'ל, כי הסתדרתי עם ארגז וחומרי ניקוי לשנתיים לפחות.

היום התעוררתי עם מוטיבציה מחודשת לעשות את הדבר שאני הכי טובה בו... אומנות.

אצתי רצתי ושלפתי גזרה,

קצת שיניתי, שדרגתי, שרטטתי וגזרתי,

ועכשיו הנמלה החרוצה עומלת על גזירה ותפירה של היצירה.

איזה כיף לי שיש לי את הזמן,

אחרי תקופה ארוכה שלא הייתי מסוגלת אפילו לגעת במספריים שלי,

לעשות את הדבר שאני הכי אוהבת.

לפני 4 שנים. 22 במרץ 2020 בשעה 16:37

ואולי זה האלכוהול שמדבר מתוכי

אבל גרמת לתהפוכות של ממש בלבבי

המבט האחרון שנתתי בעיניך הירוקות

נשאר אצלי עמוק במחשבות

וכשתסיים להשתעשע עם כל בנות החייל של המדינה

תזכר בעיניים של אן המתוקה

שהייתה יכולה להיות האישה שלך גם ברגעים הקשים,

ולהתלוות אליך בין הצללים...

ובינתיים לאן יש תוכניות גדולות,

להלחם במפלצות ולגנוב שיקויים ממכשפות.

והיא לא תוותר עד שתכבוש את כל הלבבות,

כי היא בכל זאת רומניה וזה חלק בלתי נפרד ממה שהיא הפכה להיות.

כובשת, מלטפת, מזינה את הלב...

ואז שוברת וכותשת כי היא אוהבת את זה ככה... כואב.

 

הלכתי להתנחם בבירה.

לפני 4 שנים. 21 במרץ 2020 בשעה 18:53

זה נגמר...

כי הוא אגואיסט,

ואין לו את המסוגלות להכיל אף אחד חוץ מאת עצמו.

כי הוא עושה שימוש במילים "אוהב" ו"מתגעגע" כאילו זה מים.

אבל במציאות? אין למילים האלו משקל.

הן חלולות מתוכן, 

ריקות מרגשות.

לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו,

לא משנה כמה הוא ניסה לסחוט את זה ממני...

כי לא הצלחתי לאהוב אותו.

באיזשהו שלב פיתחתי אליו רגשות מסויימים,

רגשות שיש לי גם כלפי חברות,

מתוך ההיכרות שלנו שמתפרשת כבר על פני כמה חודשים,

מתוך זה שיצא לו לשתף אותי בדברים אישיים,

ולי יצא לשתף אותו...

אבל לא היו רגשות אהבה שלי כלפיו כבן זוג,

כי מעולם לא הצלחתי להרגיש שאני בזוגיות איתו.

זה תמיד הרגיש מנוכר,

לא מספיק עמוק, 

לא מספיק טוטאלי...

ואני הרי הטינקרבל של הטוטאליות והפוצי מוצי.

רבנו בערך שעה בטלפון,

השיחה הסתיימה בצורה מגעילה והבנתי שאין למה להמשיך לנסות.

הוא ימשיך להיות קר במעשים וחם במילים,

ואני אמשיך להיות קרה במילים וחמה במעשים.

אולי ביקום אחר היינו משלימים האחד את השנייה...

אבל ביקום שלנו,

שנינו נשארים בלי מזון לנפש.

ונמאס לי... נמאס לי להרגיש לא מסופקת נפשית.

אז אולי תעבור עליי תקופה מחורבנת,

מתבודדת בבידוד המבודד הזה...

ולא יהיה סקס,

ולא תהיה קרבה,

והוא לא יעטוף אותי בלילה...

ומלא ישאלו "נו, מה עם הויקינג?"

ולי ימאס מלענות על השאלה הזאת...

אבל...

מספיק.

מגיע לי יותר טוב.

לפני 4 שנים. 21 במרץ 2020 בשעה 14:59

נו, משעמם לי בסגר

תתמודדו!

 

לפני 4 שנים. 21 במרץ 2020 בשעה 14:30

אהבתם?

ספרו לחבריכם!

 

לפני 4 שנים. 21 במרץ 2020 בשעה 12:23

לפני קצת מעל לשנה התהפכו לי החיים.

איבדתי את רוב האנשים שאני אוהבת,

בזה אחר זה התאבלתי על עוד נפש ועוד נפש...

עד אז, הייתי ילדה בת 22 עם המון המון חלומות,

הייתי בדיוק באמצע הלימודים שהתרגשתי מהם מאוד,

עמדתי להתחתן עם האקס שלי וכבר תכננו להביא ילד בעוד שנה-שנתיים.

ואז, בן רגע, הכל נדם.

הלימודים שנלחמתי עד לרגע האחרון להמשיך בהם,

הזוגיות שהפכה למרסקת,

החלומות, התקוות, פיסת גן העדן הבטוחה שלי בבית...

הכל הלך לפח.

כאילו מעולם לא היה...

מאז אני נלחמת,

בכל יום מחדש,

לשמור על שפיות ועל השברים שמחזיקים אותי פה.

מילדה תמימה, הפכתי לאישה לוחמת.

אישה שיודעת מה היא רוצה,

שלא נותנת לאף אחד לרמוס אותה.

גם החוויות הכי מטלטלות,

שיצא לי לרמוז עליהן כאן בפוסט או שניים...

גם להן לא היה את הכוח להפיל אותי.

בכל פעם שחזרתי "הביתה",

למקום שאני בתכלס אפילו לא מצליחה לקרוא לו בית,

לארבעת הקירות העצובים שאני משלמת עליהם שכירות...

נשכתי את השפתיים, מחיתי דמעה, וחייכתי.

חייכתי כי החיוך שלי הוא הניצחון הקטן שלי על כל החרא שהאכילו אותי בכפית לאחרונה.

סבתא שלי, אהובתי... ז"ל,

נהגה לומר לי בכל בוקר:

"כשאת מתעוררת, זה כאילו השמש זורחת"

ומאז שהיא נפטרה,

אני מנסה בכל כוחי להצדיק את המשפט הזה שלה.

אם זה להתנדב, ולעזור, ולתת מהמעט שיש לי גם לאחרים.

אני מנסה לגרום לאנשים סביבי לחייך,

קולגה לעבודה שאל אותי פעם...

"איך את מצליחה לחייך ככה אחרי כל מה שעברת"

מאוד פשוט,

אני לא אתן לחושך להביס אותי.

אז קשה עכשיו,

וסביר להניח שיהיה קשה גם מחר.

אבל אני אישה חזקה,

אני לוחמת,

וביום מן הימים אמצא את החצי השני שלי,

שיביט בי בהערצה...

ולא יוותר עליי לעולם.