Phoenix Dust

I got so many reasons to let him stay,

and too many reasons to walk away...

מתוסבך לי בלב, בראש ובתת-מודע...

יש בי את הצורך לשבור את כל הגדרות, החומות וקירות הבטון שהעמדתי לעצמי במהלך השנים.

יש בי את הצורך לנגוח ולשבור עם הפטיש של תור כל לבנה שהנחתי אחרי שלמדתי עוד לקח.

יש בי את הצורך ללמוד את עצמי מחדש, לפרק את הכל שוב לגורמים ולבנות מההתחלה.

בא לי להתרגש, ובא לי להפגע...

ובעיקר בא לי להפסיק לקרוא אנשים כ"כ טוב כי זה מוריד מהכיף.

היי, יש פה ציצים.

אמרתי שחפוז...

Just send me sunflower bouquet❤

ערב חג וזה...

בשנה שעברה זה היה לגמרי שונה,

לפני שנתיים הייתי בכלל בגלקסיה אחרת.

ולמרות זאת, אני מודה, על מה שיש.

כי בימים כאלו אתה מקבל כאפת פרופורציה לפרצוף...

וואלה, יש אנשים שאין להם מה לשים על השולחן בערב החג...

ולי? לי יש הכל.

הבטן מלאה,

המיטה רכה ונעימה,

יש לי גג מעל הראש,

יש לי אמא שאוהבת אותי,

וכלב פודל שמשחק עם צעצוע בצורת גלידה שהבאתי לו הישר מאיטליה כי זה כזה מגניב לחזור מאיטליה עם ג'לטו...

אז איזו זכות יש לי להתבכיין בערב החג הזה?

גם הלב יתמלא בסוף, אני בטוחה.

קחו, חמניות! כי זה הפרח האהוב עליי❤

סגר בסטייל :)

כלואה אך מרוצה!

פרוייקט חדש יצא לדרך

אצתי רצתי והצצתי באינסטגרמים של מקעקעים מקומיים,

מפה לשם בחרתי לי מקעקעת שתחדיר דיו מתחת לעור שלי.

כהרגלי, אני אוהבת את הכל גדול, משוגע והזוי...

אז קעקוע של 32 ס"מ מעל החזה קורם עור וגידים.

בהצלחה לי :)

תשחררי כבר את החומות שלך!

סוף העולם הגיע ואת עדיין נרקבת בבדידות שלך כי משחקי אגו זה כזה כיף.

הוא צריך לרשום הודעה,

הוא צריך להשקיע...

בסוף את משקיעה מאמץ שלא להשקיע ונשארת לישון במיטה ענקית לגמרי לבד כשכל מה שאת משתוקקת לו כ"כ זה לפנות מקום בארון לבגדים שלו.

ואז... להסניף אותם.

לגהץ לו חולצה מכופתרת כי הוא פאקינג סקסי בלוק מחוייט.

שניחוח הבושם שלו ימסטל לך את האף וכל מה שתרצי לשארית חייך זה להרדם בתוך העננה של הריח הזה שלו.

ולהיות משוייכת...

למה אני רוצה להרגיש משוייכת?

האם כל מה שאני מסתכם בשאריות של התנהגויות פרימיטיביות מהעבר שהאישה צריכה להביא ולגדל את הצאצאים והגבר לפרנס ולדאוג למשפחתו?

למה אני לא מצליחה לשחרר את זה...

התפיסה הזאת מיושנת ושייכת לעבר,

ועדיין הגוף שלי חרמן לגבר אלפא.

פ י ז ד ץ

תצוד אותי כבר!

ברגעים הכי קשים אני מקבלת כאפת בדידות.

כואב לי, כואב לי ממש

עד לפני כמה חודשים כשכאב לי היה לי גבר שחיבק חזק וליטף עד שהפסיק לכאוב.

הוא לא פה עכשיו,

והכאב חזר...

ואני לבד.

ואני נאלצת לקחת פרקוסט לפני השינה,

שינה שגם ככה נקטעה בגלל הכאב...

וחסר לי האדם,

שיהיה עבורי משענת כשקשה,

ואני אהיה עבורו קרן שמש מחממת בבוקר קפוא.

חסר לי האדם שהדמעות שלי יהיו החולשה הכי גדולה שלו,

שימכור את נשמתו לשטן כדי להעלות לי חיוך...

ואני אפקיד בידיו את ליבי,

את סודותיי האפלים ביותר,

ואתן לו את כל כולי...

גוף ונפש...

כמו שרק אני יודעת לתת.

כי כבר עברתי כברת דרך לא פשוטה,

ולמדתי לאהוב את החסרונות שלו.

וכשחזר מהעבודה,

חיכיתי לו מקשקשת בזנב עם אוכל חם על השולחן,

עמדתי ליד הדלת וברגע שנכנס קפצתי עליו בחיבוק...

כי התגעגעתי, אפילו שעברו רק כמה שעות.

וכשהוא סבל מעוד התקף חרדה,

עוד אחד מיני רבים...

עשיתי לו אמבטיה כמו לילדים,

ישבתי על הברכיים וסיבנתי, קילחתי, הרגעתי, ליטפתי

אמרתי לו שהכל יהיה בסדר,

וכל עוד אנחנו ביחד - נתמודד עם כל דבר שיופיע בדרכנו.

אהבתי אותו.

כמו בן זוג, כמו בעל, כמו משפחה.

נכנסתי עמוק, ברמת הפיקסלים, לנשמתו.

והכנסתי אותו, ברמה המיקרוסקופית, לנשמתי.

כשהוא היה לצידי,

הרגשתי חזקה, בטוחה, מוגנת.

השמיים היו הגבול לחלומות שלנו...

רציתי לטעום את העולם,

אבל כשהוא נכנס לחיי...

רציתי לטעום את העולם - ביחד איתו.

אני לא יודעת אם אזכה שוב באהבה טוטאלית,

באדם שיאהב כמוני...

וקצת שחררתי מהחיפוש הזה לאחרונה,

כי נמאס לי להתאכזב.

ואולי בעולם של היום,

זה קצת טיפשי וילדותי מצידי לקוות לזה...

כשהכל נובע מאינטרס,

כשכל צעד ושאל כ"כ מחושבים.

ובכל זאת,

רק מי שמאמין באגדות של דיסני יכול לגעת בעננים.

אז...

צפיתי בפרק הראשון של לוציפר.

והגעתי למסקנה, חד משמעית,

שאני לוציפר בנקבה.

הנה, הוכחה:

:)