ברגעים הכי קשים אני מקבלת כאפת בדידות.
כואב לי, כואב לי ממש
עד לפני כמה חודשים כשכאב לי היה לי גבר שחיבק חזק וליטף עד שהפסיק לכאוב.
הוא לא פה עכשיו,
והכאב חזר...
ואני לבד.
ואני נאלצת לקחת פרקוסט לפני השינה,
שינה שגם ככה נקטעה בגלל הכאב...
וחסר לי האדם,
שיהיה עבורי משענת כשקשה,
ואני אהיה עבורו קרן שמש מחממת בבוקר קפוא.
חסר לי האדם שהדמעות שלי יהיו החולשה הכי גדולה שלו,
שימכור את נשמתו לשטן כדי להעלות לי חיוך...
ואני אפקיד בידיו את ליבי,
את סודותיי האפלים ביותר,
ואתן לו את כל כולי...
גוף ונפש...
כמו שרק אני יודעת לתת.
כי כבר עברתי כברת דרך לא פשוטה,
ולמדתי לאהוב את החסרונות שלו.
וכשחזר מהעבודה,
חיכיתי לו מקשקשת בזנב עם אוכל חם על השולחן,
עמדתי ליד הדלת וברגע שנכנס קפצתי עליו בחיבוק...
כי התגעגעתי, אפילו שעברו רק כמה שעות.
וכשהוא סבל מעוד התקף חרדה,
עוד אחד מיני רבים...
עשיתי לו אמבטיה כמו לילדים,
ישבתי על הברכיים וסיבנתי, קילחתי, הרגעתי, ליטפתי
אמרתי לו שהכל יהיה בסדר,
וכל עוד אנחנו ביחד - נתמודד עם כל דבר שיופיע בדרכנו.
אהבתי אותו.
כמו בן זוג, כמו בעל, כמו משפחה.
נכנסתי עמוק, ברמת הפיקסלים, לנשמתו.
והכנסתי אותו, ברמה המיקרוסקופית, לנשמתי.
כשהוא היה לצידי,
הרגשתי חזקה, בטוחה, מוגנת.
השמיים היו הגבול לחלומות שלנו...
רציתי לטעום את העולם,
אבל כשהוא נכנס לחיי...
רציתי לטעום את העולם - ביחד איתו.
אני לא יודעת אם אזכה שוב באהבה טוטאלית,
באדם שיאהב כמוני...
וקצת שחררתי מהחיפוש הזה לאחרונה,
כי נמאס לי להתאכזב.
ואולי בעולם של היום,
זה קצת טיפשי וילדותי מצידי לקוות לזה...
כשהכל נובע מאינטרס,
כשכל צעד ושאל כ"כ מחושבים.
ובכל זאת,
רק מי שמאמין באגדות של דיסני יכול לגעת בעננים.
