Phoenix Dust

הגעתי למסקנה שאני הכי אוהבת את הלבד שלי, את עצמי...

אם בעבר היה לי קושי ופחד מהלבד,

היום אני נהנית ממנו.

ובעיקר מהעצמאות, שהיא עדיין לא 100%, אני עדיין לא לגמרי חופשיה... אבל אני מתקרבת.

וזאת התחושה הכי נהדרת בעולם.

אן של גיל 23 הייתה ילדה,

עם חלומות על תחיית המתים, אהבה, משפחה, ילדים...

אן של גיל 27 היא אישה,

חזקה, עוצמתית, עצמאית, שלא מפחדת להתמודד לבד, שלא מפחדת לומר לא, שיודעת לעמוד על שלה ויודעת לסחוף אחריה אנשים והמון מבטים.

שחתונה, ילדים, כל כאב הראש הזה...

כבר לא בראש מעינייה...

וזה מצחיק שכשרציתי לא היה לי פרטנר (וטוב שכך)

והיום הפרטנר רוצה ואני הודפת,

כי התמכרתי לחופש...

התחלתי לאהוב את עצמי ללא עמודי תמיכה.

קצת התגעגעתי,

התגעגעתי לעניין, לאקשן, לאדרנלין, לחושניות, להתרגשות, ללהרגיש נחשקת.

השגרה הפכה אותי בשנים האחרונות לסבתא.

ורק אני יודעת, טוב נו ואולי עוד כמה, כמה אני משתוקקת להרגיש ולחוות כל דבר באקסטרים.

כמה אני משתוקקת למישהו שיגרה לי את המוח שמתחיל כבר להתנוון.

גם הרגיל והמוכר לא רע לי,

אבל מתחשק לי מידי פעם לפרוץ את השגרה המשמימה הזאת ולהוציא את חיית הפרא שבי.

החורף סוף סוף הגיע ואיתו הלוק החיוור שלי של ויקינגית אדמונית מעוטרת קעקועים, תדמיינו.

את העצב רואים על פניי
הדמעות עושות שבילים על לחיי
אין ספק שהייתי רוצה שייעלמו עקבותיי
הגוף לא רגוע והמחשבות לא מרפות
הזכרונות והגעגוע עושים שעות נוספות
ואין לי מוטיבציה לקום או לאכול,
בא לי לשכוח לגמרי מהכל
איני יכולה לסבול נשימות סביבי
אבל גם אין לי כוחות להיות רק עם עצמי
כי ראשי וליבי הינם אויביי הכי גדולים
כל היום מפתחים על חשבוני דיונים
והנפש שלי פגועה ומרוסקת
ואין בי את היכולת לא לשכב ולא לשבת
בכל פעם שאני בוהה בפינה אחרת של הקיר,
אני נזכרת בך ובשטויות שהיינו עושים בכל העיר
הלוואי, שמישהו יאהב אותי כמו שאני אוהבת אותך
הלוואי, שמישהו ילחם עליי עם מדים של אביר כמו שאני נלחמתי עבורך
הלוואי, שגם אני אזכה לאהבה.

אני משתוקקת לדרוך על קרקע יציבה ובינתיים אני נבלעת בתוך חול טובעני...

יש לי טבעת על האצבע כבר חצי שנה ואני מרגישה שאין לה משמעות אמיתית עבורי... אני לא בטוחה בזוגיות שלי, בבית שלי, במשפחה שלי...

אני כרגיל, מרגישה לבד.

אני מספרת לעצמי סיפורים ונסחפת לפנטזיות על החתונה בסנטוריני וירח הדבש הקסום בפראג וגיחה קטנה לברלין אהובתי...

רוצה שוב לנחות בבוקר בברלין להניח את המזוודות במלון ולברוח להארד רוק קפה ולשתות בירה - על הבוקר! עם טבעות בצל שוות בגודל הראש שלי.

אבל אני רוצה את זה בעיקר עבור עצמי, כי אני כבר שם ואני כבר בשלה ואני כבר יותר מידי רוצה את זה...

אני רואה את הדברים הטובים ונאחזת בהם ומזכירה לעצמי כל יום מחדש בזמן שאני חורקת שיניים ונושכת שפתיים העיקר לא לוותר בכזאת קלות על אהבה.

אבל היא חומקת לי מבין האצבעות...

אני כבר לא מרגישה אהובה, אני כבר לא מרגישה חשובה, אני כבר לא מרגישה רצויה...

אני כבר לא מרגישה שום דבר מלבד צער על החיים שיכלו להיות לי אם כל העולם לא היה נגדי.

אני רוצה להרגיש... לאהוב... להתאהב... להיות נאהבת... להיות קרובה... להאזין לדופק... להתעורר עם לחשושי אהבה באוזניים...

לפעמים יש לי את זה,

אבל זה לא 100% שם,

זה לא בדיוק,

זה דיי בערך,

וזה בעיקר רחוק שנות אור ממה שהלב שלי משתוקק אליו.

אני עושה אהבה, לא סקס.

זה נחמד לרשום את זה לשם שינוי,

הייתי רווקה שנה כמעט שלמה אחרי שמגיל 18 הייתי רק במערכות יחסים רציניות. לאחרים אולי זה ישמע מעט, עבורי זה היה הרבה יותר מידי.

(ובתכלס לא רווקה אפילו לאורך כל השנה, 3 חודשים פה... חודשיים שם... אבל בשבילי זה היה כלום ברוטב)

אני זוכרת שנכנסתי לכלוב מבולבלת,

בטוחה שמצאתי את ייעודי בחיים להיות נשלטת ע"י גבר כריזמטי ועוצמתי.

אבל זאת הייתה בסה"כ התרגשות ממשהו חדש,

וזה היה ממש נחמד כי למדתי על עצמי המון.

וגם הבנתי, למה אני לא מסוגלת לנהל מערכות יחסים עם גברים דומיננטיים.

כי-אני-חייבת-להיות-בשליטה

כל-הפאקינג-זמן!

גם כשאני כביכול נותנת לו לבצע איזשהו מהלך,

זה כי אני רמזתי, יזמתי וגרמתי לו לצאת לפועל.

הבנתי בין היתר, שאני לא מסוגלת להתנהל מול אנשים שאני לא יכולה לקרוא אותם (שזה אגב נדיר) ומול חסרי רגשות. אה, ומול כאלו שלא שרופים על הכלב שלי. הוא תמיד יהיה במקום הראשון.

הבנתי, שאני צריכה שיאהבו אותי ללא גבולות, אהבה כזאת אובססיבית כי זה גורם לי להרגיש מוגנת ובטוחה. זה גם מסוכן ונפיץ מאוד, הרי מנעתי מהאקס המיתולוגי כ"כ הרבה פעמים להתאבד.

אז הוא צריך להיות מיוחד, עם הרבה כוחות נפשיים להכיל אותי. אני פשוטה וגם מורכבת אבל אני יודעת, בדיוק, מה אני רוצה.

ומאז שאני איתו,

אני עושה אהבה, לא סקס.

וזה קצת מפשיר לי את הלב ונותן לי נחמה.

תנחשו מה?

לא צמתי!

מפתיע! הופתעתי! הופתעם? גם אני!

נבחתי על בן זוגי לקחת חופש ביום כיפור (חיוני מתלהב),

אם אני כבר בחל"ת ושבוזה בבית... לפחות שבחלק מהזמן יהיה לי למי להציק... (חוץ מלכלב כמובן)

מכירים את אלו שלא נעים להם לעשות סקס בימי זיכרון/יום כיפור וכו'?

אז אני.

ביום הזיכרון האחרון שהיה, השור הזועם שלי לא הותיר לי ממש ברירה.

אבל ביום כיפור הזה הוא פצח בנאום:

"זוכרת שאמרת לי שבכל מערכת יחסים מזדיינים כמו שפנים בהתחלה? אז עברנו את השלב הזה! אני יכול לשלוט בעצמי וביום כיפור הזה לא יהיה סקס עד צאת כיפור!"

כיאה ללילית שבי... עלה לי חיוך ממזרי לפנים והתחלתי לתכנן תוכניות, כי כשאומרים לי לא אני שומעת כן כן כן :)

אצתי רצתי והתקלחתי, מרחתי את קרם הגוף החדש שלי של bath&body works, נשארתי עירומה לחלוטין ונכנסתי למיטה לידו... מתחת לפוך, עם חיוך כזה של "דווקא" ו"עכשיו תתפוצץ".

והוא בהחלט התפוצץ, לפחות כמעט...

שמעתי את הביצים שלו מבעבעות לי באוזן.

כשהרגשתי את הזין שלו מזדקר מיהרתי לומר לו:

"בוא נצפה בסרט, יש זמן עד מחר ב19:00"

איך שאני אוהבת להיות כלבה...

אז הוא התחנן והתפתל והשתגע וכמעט התפוצץ ו... לא השאיר לי ממש ברירה.

אז שוב חטאנו.

וזה היה חטא לוהט וחזק ומלא תשוקה.

וכמובן שניצלתי את ההזדמנות לקדוח לו בראש שהוא חסר שליטה עצמית ואיפוק. איזה כיף לי.

בקיצור, לא כדאי להתחיל איתי מלחמות שכאלו :)

עד כניסת הצום הספקתי לגמור לו על הלשון 3 פעמים בשילוב אצבע בישבן ועוד אצבע נוספת בכוס הרטוב שלי.

הוא גמר... 3? 4 פעמים?

איבדתי את הספירה.

לפני זה קצת רבנו, זה רק הפך את זה לסוער יותר.

וקינחתי בגבינת חלומי מטוגנת... כי זאת אני - חיה על הקצה :)

עד כמה זה צבוע לצום אבל ביום יום להתענג על שרימפס בחמאה ושום?

ולא בטוח שאניח לטלפון...

נו, שיהיה.

פעם אחר פעם אני מתגלה כטיפשה שנותנת את אמונה בבני אדם שלא ראויים לכך.

He makes me smile :)