אני נמשכת לאש.
משהו באנרגיית החום גורם לראש שלי לחלום...
לעוף למימדים אחרים, עולמות שונים ומשונים.
אני אוהבת להרגיש שאני פה, אבל לא פה באמת
כאילו הגוף שלי נמצא בקרקעית העולם הזה,
והראש הרחק, בעננים מתוקים בצבע ורוד.
לפעמים, העננים נדלקים בלהבה כחולה...
וזה נראה לי כמו קוקטייל צבעוני במיוחד.
אני נמשכת לאש.
אני מצפה למבט הזה שלך לפני הכאב,
כשאתה מתבונן עמוק אל תוך עיניי ומכין אותי מראש.
ואז, מגיע החיוך מהול בכאב שלי,
ומגיע החיוך מהול בסיפוק שלך.
וגם אם קצת כואב מידי,
סביר שעדיין אחייך אליך,
בדיוק את אותו החיוך.
אני נמשכת לאש.
כשאנחנו ביחד,
אנחנו התגובה הכימית המסוכנת בעולם.
הלהבה שלנו משנה את צבעה בכל רגע נתון,
גם בלי שינויים בטמפרטורה.
גם בקוטב הצפוני היינו ממיסים את כל מה שמסביבנו...
אנחנו סכנה לאיזון האקולוגי,
ואתה יודע כמה שאני אוהבת סכנות.
אני נמשכת לאש.
והאש נמשכת אליי.
זה מעגל שממשיך את עצמו,
כמו אינפיניטי נצחי.
אני רוצה, וגם סולדת,
אני מאושרת לעיתים,
וגם בוכה על הכר.
ובסופו של יום,
אנחנו עוד זוג...
שהולכים לישון מחובקים,
עד לחיוך הבא.